בחזירתו מצא את ביתו נעול

תומר שני | עמיתים 2005 | ירושלים

פורסם בפברואר 2024

בחזירתו מצא את ביתו נעול. זהו המשפט הראשון, העוצמתי והמרוכז, של הסיפור הקצר פרנהיים של ש"י עגנון.

זהו גם, אני חושב, החשש הגדול של מי שיוצא למילואים או לשליחות ארוכה אחרת בזמני תהפוכות שכאלה. החשש לחזור ולגלות שהדברים שהשקעתי בהם, בבנייה ובתחזוק שלהם, השקעה פיזית ומושקעות רגשית – גוועו ונשכחו. הפחד לחזור אל דלתות נעולות. לגלות שהעסק קרס, הגינה (או השדה) גוועה, הפרויקט נסגר (או נמסר), הבניין שתוכנן לא יקום, המסגרת החברתית התפרקה...

המשפט הזה – יחד עם עוד כמה משפטים שלמדתי בתיכון – מלווה את המחשבות שלי בערך מהשבוע השני של המילואים. לא כל כך חשש מ'בית נעול' ספציפי, אלא מהיסוד העגום של חידלון בשעת המשבר וההיעדר.

גויסתי למילואים ביום חמישי של השבוע הראשון למלחמה, ושוחררתי השבוע אחרי שלושה חודשים וחצי. אני משרת ביחידת מעטפת, שאחראית למענה לוגיסטי עבור הכוחות במרחב הדרום. ייתכן (may) שעוד אשוב לשם השנה.

לאורך רוב התקופה, התנאים שלי היו נוחים יחסית – בסיס עורפי, מיטה קבועה וגג מעל הראש, יציאה הביתה מדי שבוע כמעט מההתחלה. עדיין, נעקרתי מהשגרה שלי, איבדתי שליטה בזמן שלי, המשימות שלי מנעו ממני לישון לילות רצופים. הייתי בתוך מסגרת מחייבת וטוטלית.

כמורה בתיכון, הוחלפתי בכיתות שבהן אני מלמד מקצועות "סטנדרטיים" ע"י מורות מחליפות, שנתנו שעות מעבר למשרה שלהן (לפעמים בשכר מלא, ולעתים קרובות בפחות מכך). בכיתות שאני מלמד במסגרת תוכנית ייחודית, נדרשתי לתדרך מרחוק שותפות לדרך שהכירו את התכנית בקווים כלליים כדי שיוכלו להחליף אותי. מיזם שהקמתי עם חברים במהלך שנות הקורונה, סבל לא רק מהיעלמותם הפתאומית של מרבית חברי הצוות והמתנדבים (לצד הופעתם והגדלת אחריותם של אחרים), וכמעט חדל להתקיים יותר מפעם אחת.

אמת, פרנהיים של עגנון לא המציא את החשש מהחזרה לבית נעול. מוטיב השיבה המאוחרת – לבית שונה מזה שעזבנו – הוא מרכיב עתיק של מסע הגיבור. ועדיין, הבית הנעול בעת החזרה, הוא דימוי חזק יותר מבית מלא מאהבים ואישה נאמנה (הומרוס), או מיורשים-מטעם-עצמם מרגיזים ופלך שרוף ושדוד (טולקין). אולי העוצמה של הדימוי הזה נובעת מכך שהוא נוסח בעברית של עגנון. אולי מכך שבעולם האמיתי, לא באמת יש יריבים להילחם נגדם בחזירתנו.

"בחזירתו מצא את ביתו נעול". - - - חשש דומה, אבל גם שונה, הוא מהחזרה למציאות שונה לחלוטין... לא שהפרויקט או הגינה או המשפחה נסגרו לחלוטין, אלא שהם השתנו בשלושה חודשים עד לבלי היכר.

בפרנהיים של עגנון, אחת הדמויות קוראת לזה ש'נשתנה משהו בעולם' האמת היא, שבשעה ש"העולם מתהפך" חייבים לשנות דברים כדי לשרוד. קשרים קרובים נדרשים להיבנות מחדש כך שיכילו יותר בדידות ועצמאות. מיזם שהתבסס על מתנדבים נאלץ להיות ממוקד וקומפקטי יותר, ולשנות את סדרי העדיפויות שלו. הלוואות שנלקחו שיעבדו חלקים מן העסק, עם ריבית או בלעדיה. כיתה התקדמה בחומר הלימוד אבל לפי גישה פדגוגית של מורה אחר (וזו הזדמנות לעצור ולומר תודה לקולגות המדהימות שלי בתיכון החקלאי עין כרם! ).

אין קיפאון בעולם. ציפור שאינה מתרוממת מעלה מעלה, נופלת למטה. ובחישוב קר לכולנו ברור שמוטב לנסוק מלהתרסק.

השינוי – קשה ומנוכר ככל שיהיה – חייב לקרות, למעשה, כדי שהבית לא 'יימצא נעול' בחזירתנו...

ועדיין, מה שהכרנו והשקענו בו, איננו שם. בחזירתנו, הבית לא אותו בית.

*

וצריך לומר, השינויים וההתמודדויות הללו יושבים כמעט תמיד על קשיים וחספוסים שהיו במציאות עוד קודם. לא צריך סיפור אהבה עקום כמו של אינגה ופרנהיים כדי להבין זאת.

כמובן, גם אנשי המילואים שיצאו לתקופה כ"כ ארוכה, כנראה יחזרו אחרים מאיך שיצאו. אני לא מתכוון להלם קרב, שהוא נושא לדיון נפרד וארוך, אלא לטלטול העמוק של "המובן מאליו"...

שלושה חודשים של מציאות אחרת מְזַמְּנים מבט חדש על החיים, שאלות על דרכים שנבחרו (ושלא נבחרו) ובחירה מחודשת בחלקים מהשגרה שהייתה פעם.

אחד הביטויים הסמליים למפנה שעובר פרנהיים בסיפור של עגנון, הוא בהבנתו שנעליו הישנות, 'מנעלים שאמר שהם נוחים', כבר 'לא היו נוחים' עבורו.

ובכן, רבים מאיתנו כנראה יחליפו את מנעליהם בתקופה הקרובה. אחרים - יבחרו מחדש את אותם מנעלים ישנים, וישמחו בהם... כל אחד ואחת וההכרעות שלהם, כל אחת ואחד בקצב שלהם.

*

אני מודה, עכשיו כשהשגרה קרובה, אני חושש מהרבה פחות 'בתים נעולים' שיקבלו את פניי (ואולי אפילו מברך על כמה, למעשה).

עדיין, אני חש צורך להציף את החשש הזה, את התופעה העמוקה הזו ביסוד המציאות. יש סביבנו כל כך הרבה אנשים שלא יימצאו בחזירתם את אותם בית או עסק או קשר או תכנית עבודה - שהם השאירו אחריהם כשיצאו למילואים (או כשבן/בת זוגם יצאו, והם התמסרו לכאן ועכשיו) - שהלוואי שיכולתי למצוא את הדרכים לעזור לכולם. 

*

אין לי שורה תחתונה לרצף המחשבות הזה. אני עדיין ב"שעת החזירה" כרגע, עדיין מחפש, עדיין לא מצאתי...

אולי בהכרת הטוב, שאני חוזר ממילואים בבסיס של צבא יהודי ריבוני - ולא משבי בסרביה כמו פרנהיים שבסיפור... אולי הוקרה למורה שלי לספרות מהתיכון, שהפגיש אותי עם הסיפור הזה. אולי פשוט כמיהה לימים פשוטים יותר, ולבחירות שאהיה שבע רצון מהן גם בעתיד.