בין העורף לחזית

שי שלו | עמיתים 2005 | פרדס חנה

פורסם באוגוסט 2024

אני שי שלו, 2005. נשוי לאביטל ואבא למאיה, נועם ונטע. אנחנו גרים בפרדס חנה. אני עובד בתחום פיתוח מערכות לצה"ל ומפקד על פלוגת שריון במילואים. ב-7 באוקטובר הפלוגה שלי גוייסה ונלחמה במשך 5 חודשים בגבול ובתוך עזה. השבוע, אחרי כמה חודשים בבית, אני חוזר עם הפלוגה שלי לסבב ב'. 

קשיי הסתגלות

החזרה הביתה אחרי לחימה היא ממש ממש מורכבת. אז המתח עם בת הזוג או עם ההורים נופל, והילדים הפוכים, וצריך רגע לאסוף את השברים ולהיכנס לשגרה. לא תמיד אתה פוגש את המורכבות ישר ביום שאחרי. יש אתגרים שאתה פוגש חודשיים-שלושה אח"כ ואני בטוח שיש אתגרים שיפגשו אותנו בעוד שנתיים-שלוש ויותר מזה. ויש אנשים שחוו ממש קושי, שהיו זקוקים ליותר יחס, ליותר תשומת לב. 

ב-7/10 הפלוגה שלי גוייסה ולמחרת כבר נכנסנו לבארי, שם נחשפנו לכל המראות שלשמחתי, הרוב ראו דרך המסכים ולא בעיניים. אחרי חודש של לחימה בגבול נכנסנו לחאן יונס, ושם ניהלנו שני סבבים של לחימה אינטנסיבית, יומיומית. שבועיים אחרי תחילת הלחימה, באיזשהו סוג של מערב, אחד הקצינים שלנו נהרג ממטען. ליאור סיוון, מ"מ. אבא לטל-טול. שבועיים אחרי שנהרג נולדה בתו, שקד. זו היתה מכה. באמת באמת קשה. אני יודע מה זה לאבד חייל אחד. יש יחידות שאיבדו עשרות. והיכולת לקום מזה היא תהליך מטורף. זאת אומרת, ליאור נהרג ב-16:30 אחה"צ, בערב - תהליך כזה של לעכל את הדבר הזה. לא לעכל, זה בעצם להסביר לאנשים מה קרה, להבין בעצמך מה קרה, ולמחרת ב-7:00 בבוקר יוצאים להתקפה. מטפלים באנשים. יש טנק שנפגע. מטפלים בו ורצים קדימה. מי שיכל לצאת להלוויה יצא. כל מי שיכל לראות קב"ן, דאגנו שיעשה את זה. וזהו, ממשיכים קדימה. ומדחיקים את זה לזמן אחר. 

בין העורף לחזית

כשאתה בלחימה, אתה לא יכול להבין מה קורה בבית, בעורף. מאז שחזרתי הביתה, טעמתי קצת את החרדות ואת הדאגה שהייתה בבית. אבל אני לא באמת יכול להבין את העורף. כי מי שנמצא בלחימה, באיזשהו מקום יותר פשוט לו. הוא יודע מתי באמת הוא בסכנה, הוא יודע באמת מה קורה, הוא ב-real time. העורף זה מקום חרדתי בצורה נוראית. העמימות היא נורא גדולה, וחוסר הידיעה. אתה פתאום שומע שאנשים נהרגים וזה בלי קונטקסט. אז כן, יש משהו פשוט יותר בלהיות בלחימה. מצד שני, להסביר מה זה להיות בלחימה... לא תמיד רוצים לשמוע. לא ממקום לא מתעניין אלא כי לפעמים זה קשה. המפגש שלי חזרה בבית עם ההורים שלי, לצורך העניין, לא היה קל. פתאום לספר מה היה ולהבין, בואנה… היית בסכנה אמיתית. כשליאור נהרג, למשל, אז נפל אסימון להרבה אנשים במשפחות שלנו. כי כולנו שידרנו "יאללה אנחנו באיזו משימה, אנחנו יחסית מאחורה, רגוע" ואז פתאום זה נהיה הכי אמיתי. 

השעון מתקתק

מאז שחזרתי הביתה, עד נגיד לפני חודש, אנחנו די בשגרה בבית. זמן עם המשפחה, ערב גדוד, יום הזיכרון – שזו הפעם הראשונה שזה היה לנו כל כך אישי. ואז לפני חודש התבשרנו שאנחנו נדרשים לחזור באוגוסט, כשהתאריך המקורי שלנו היה אוקטובר. ועד שרגע התרגלנו לדינמיקה של, אוקי, רגע אני קצת חוזר לעבודה, אני חוזר לחיים… פתאום אתה בהעלאת הילוך ואתה חי עם מעין טיימר. ב-7/10 נעלמנו, פשוט עזבנו הכל והלכנו. עכשיו זה ניסיון רגע לסדר את הדברים – לסדר את המזגן, את הבירוקרטיה, לדאוג לבית. אני למשל צריך לדאוג לשים מדיח במטבח ולגמול את הקטנה מחיתולים. בלי זה אביטל תהרוג אותי. זה המתח הזה, להשאיר שולחן נקי כמה שאתה יכול, וגם להגיע מוכן רגע רגשית, עם הבית. 

מחירים גבוהים

כבר באמצע המלחמה היה ברור שגם כשנשתתחרר, אנחנו עוד נחזור. ואני זוכר איך אחרי שחזרתי הביתה אביטל כל הזמן אמרה לי, "תקשיב, רק לא אוגוסט. בבקשה לא אוגוסט". האתגר הזה של חופש גדול בארץ הוא מטורף ולאביטל, שעומדת בראש של מכינה, יש פתיחת שנת לימודים בספטמבר. מי שמכיר את מערכת החינוך מבין מה זה חודש אוגוסט. אז הדבר הזה שבן זוג נעלם, הוא דרמתי. ויש תמיכה, יש עזרה. אבל בסוף, בנות הזוג הן אלה שפה מחזיקות את הבית. בסוף הכל עליהן. ועל גבי זה יש גם את הדאגה.

ועל אף כל הקושי והאתגרים, אנחנו ב-100% התייצבות. וזה מספר סיפור, אני חושב, של הבנה של איפה אנחנו חיים ומה נדרש. וההקרבה היא מטורפת. ההקרבה היא לא נורמלית. כולם חווים גם ויתור מקצועי, גם ויתור אישי, על חלומות, על צרכים. אנשים ביטלו לימודים, שינו מסלולים. עצמאיים. וגם במקום המשפחתי. המתחים שמשפחות מגיעות אליהם. עם כל הפרגון וכל ההבנה והרצון הטוב, זה לא פשוט. הבית משלם מחיר גדול. רואים את זה על הילדים. לפני ה-7/10, כשהיינו עולים על מדים, הילדים היו מתרגשים ושואלים "וואו אבא לאן אתה הולך? אתה חייל?" היום כשהם רואים מדים, זה צרחות. במובן מסוים, התקופה הכי "פשוטה" בבית היתה כשלא הייתי לאורך זמן. כי ככל שהזמן עבר הילדים קצת התרגלו, קצת שכחו, ונכנסו לאיזושהי שגרה. ודווקא כשהייתי ביציאה הביתה זה היה מערבב את הכל. 

המחירים גבוהים. והיכולת לסנכרן את הצירים האלה, בין הבית למילואים, היא ממש מאתגרת. היא תמיד היתה מאתגרת אבל עכשיו פשוט ההילוך הרבה יותר גבוה. בגדול, אנחנו נגיע ל-7/10 הבא כשרוב החיילים – החייל הפשוט, הממוצע – עומדים על כמעט 200 ימי מילואים. 

העבודה היא אינסופית

כשאנחנו מחוץ ללחימה, כולנו "נהגי מוניות", כולנו "תן לי 5 דקות ואני עושה את זה ככה". אבל המציאות – אני לא אומר את זה בהתנצלות – היא ממש ממש ממש מורכבת. 

בחזית, העבודה היא פשוט אינסופית. דבר ראשון, אין דבר כזה בתוך עזה, של משהו שהוא חף מפשע. זה משהו שקשה… זו הבנה קשה. אבל אתה נכנס למרפאת נשים, ויש מנהרה שם. יש פיר. והוא מתפוצץ על חיילים. מרפאת נשים, מקום שמתעסק בחיים. ובתי ספר. אחד אחרי השני. מוקדים של טרור. אני לא אומר שהילדים עוסקים בטרור, אבל הרוע נמצא שם בכל מקום. וזה מתפוצץ בפנים שלך פעם אחר פעם. ופשוט אין לתאר את הדבר הזה. הרוע הוא באמת בכל מקום. והעבודה היא אינסופית. ועושים אותה בצורה הכי זהירה, הכי מדהימה ומקצועית שיש, ואת זה צריך לזכור. יש פוליטיקה, ובקצה, אנשים קטנים כמוני, באמת עסוקים במשימות מצילות חיים. אין מילה אחרת. אנשים שמים את הכל בצד כי הם יודעים שזה מה שצריך לעשות. ואני לפחות בתחושה הזאת ש– אין מישהו אחר. אתה מסתכל ימינה, שמאלה, ומבין שזהו. זה עלינו. ואני חושב שכולנו בתחושה מאוד חזקה של זה.

והתחושה עכשיו – אני אומר את זה בכאב – היא שזו לא הפעם האחרונה שנלחם בעזה. אבל אני רוצה להאמין שהאפקט של מה שאנחנו עושים היום ישרת אותנו כמה שיותר שנים קדימה. שמה שאנחנו עושים יעזור לשמור על המדינה ולהמנע ממלחמה. מלחמה זה דבר באמת, באמת נורא. אני לא מקנא במנהיגים ובמפקדים בכירים יותר. הדבר הזה של לשלוח אנשים לשדה קרב הוא דבר קשה. אנחנו באמת באין ברירה. ה-7/10 זה הכי גב לקיר שיש. אין יותר מזה. 

אדוות

המחירים שאנחנו משלמים על המלחמה הזאת… אנחנו רק בהתחלה. ההתמודדויות של המשפחות – של נופלים, של פצועים – הן אדירות. אנשים כבר היום במלחמה יומיומית. ומה שאני רוצה לומר זה – יש מספיק לכולם. גם מי שלא מוצא את עצמו, מה הוא נתן ומה הוא לא נתן, השאריות של המלחמה מלוות ועוד ילוו אותנו שנים קדימה.

והאדוות נוגעות בהכל. אני לומד כל יום את כל ההשפעות עלינו כמשפחה, כמה זה מורכב. אבל ההתגייסות שלנו כחברה, על אף כל המחירים האלה, והיכולת להסתכל קדימה ולהגיד 'אנחנו מוכנים', היא נותנת כח בצורה מטורפת. אני התרגשתי כמו ילד שמקבל סוכריה בבית כנסת כשראיתי את האקסל של כל האנשים שאישרו הגעה. ואני יודע שמאחורי כל שורה יש סיפור. אני מכיר את ההקרבה. אני אפילו מכיר את מעגל התמיכה, את המשפחות שמאחורי זה. עברנו בכמעט-שנה הזאת ממש תהליך – התחלנו את המלחמה הזאת כפלוגה וסיימנו כמשפחה. וזה מאוד מאוד חזק. זה מאוד מאוד נוכח הדבר הזה, המעורבות והנוכחות של המשפחות. אני מוצא את עצמי כמו איזה מורה או מ"פ סדיר מדבר עם הורים, מדבר עם בנות זוג, בשביל התמיכה, בשביל להגיד תודה. זו באמת באמת שותפות. כל המעגל, כל החברה הישראלית היא בתוך זה. ובסדר, יש אנשים כמוני שהם בקצה עם האצבע על ההדק, אבל אני באמת בתחושה שהגיוס הוא משפחתי. ההתגיסות גם ברמה של השכונה, של משפחות שעוזרות אחת לשנייה, כולם מכווננים לזה. זה היומיום של החברה הישראלית. הוא קשה, אבל כמפקד, אני מקבל מזה המון המון כח. וכאזרח, הרבה מאוד תקווה. 

ראיינה: ליסה שפר