תנשמות לבנות, טנדרים בוערים

עז בן נון | עמיתים 2015 | ירושלים

פורסם בדצמבר 2023

באותו הלילה עופפו תנשמות לבנות בין יריעות החושך. צווחה דקה, בודדת, הקדימה משק כנפיים דק מן הדק. על גדרות קיבוץ מגן ריצדו אורות בוהקים, ורעמים החרישו אוזנים, על אף שלא הייתה סערה.

העולם חישב את עצמו מחדש באותו ערב. שמש שקעה בתוך ים של אש ועשן. בתחנת דלק עזובה בדרום, חמישה נוודי אלוהים בבגדים קרועים ישבו ובכו, עיניהם היו פעורות, מוחם קודח, הלוואי וזו הייתה מטאפורה.

האש בערה בשולי הדרך, גם אם לא היה ברור למה וכיצד. נגמשים יצרו חריצים באספלט, נעים בקווים ישרים. איחרנו, זה היה ברור. חנות הנוחות בתחנת הדלק עמדה כמו סט צילום בסרט זומבים, מובסת, מחוררת, מפורקת. האפוקליפסה הגיעה אלינו, הירח הפך לדם באותו היום הגדול והנורא. איחרנו, זה היה ברור.

שתי גופות היו מוטלות מאחורי טנדר לבן. מסביבן חגה האש, אש שהן הדליקו, דם שהם שפכו. חלקי מכוניות שבורות התפזרו באופן אקראי, מחוללות.

היה שקט כשהגענו, חמושים ומוכנים, לקיבוץ מגן. היה שקט כי איחרנו. רק הטנדר הלבן עוד עמד במקומו בפרצה אותה פרץ בגדר. על גבו עוד עמד המקלע, מוכן לסיים את מלאכת הטבח. בשמיים צווחה התנשמת, צוללת לעבר טרפה.

תאומו - יריבו עמד שבור, מרחק מאתיים מטר ממנו. אחוריו מפורקים, חלונו מרוסס, טיפות דם מסמנות את נתיב הפינוי של אחראי הביטחון הקיבוצי. באותו היום בא המוות אל קיבוץ מגן, אבל פוגרום לא היה, המוות נבלם בין הטנדר לטנדר, ובשמיים רק קול צלילת התנשמת.

לא בזכותנו נמנע הפוגרום, אנחנו איחרנו. קול דמי אחינו זעקו אלינו, ואנחנו שמענו, באיחור. כששאלו אייכה, אמרנו הנני, אבל הד קולנו עמד בתור לחתום על ציוד, וכשהגיע, כבר היה מאוחר.

להבות ריצדו מול הגדר ההיקפית, עשן עלה מהעיר עזה, מטווחים החלו להישמע, טנקים גרסו את החול בין האופק הקרוב לזה הרחוק. השבת המדממת החלה להתאחד עם דפי ההיסטוריה במזיגה איטית. ריח שיחי הנוי בבתים הנטושים, דם ההרוגים, ולהבות ההפגזה זימרו מנגינת הבדלה. המבדיל בין חושך לאור, בין טנדר לטנדר, בין יום הפוגרום, לזמן מלחמה. אמן.