על החסד ולא על הרוע

יאיר אגמון | עמיתים 2004 | תל אביב

פורסם ביולי 2024

קוראים לי יאיר, אני בן 37. נשוי לשירה, אבא לשלושה ילדים – חיה, נח ורוני. אני הבן של רחל אגמון. גר היום בתל אביב אבל עדיין ירושלמי. מתעסק בקולנוע ובספרות וכותב גם בעיתון. 

באפריל האחרון יצא לאור הספר שלי "יום אחד באוקטובר" שכתבתי יחד עם אוריה מבורך. הספר זכה להצלחה גדולה והוא נהיה מין תופעה כזאת. זה היה אירוע שלא הייתי מוכן לו. 

זה ספר שמורכב מארבעים סיפורים, מאוד מגוונים, גם מגוונים מבחינת הבנאדם - הגיבור - וגם מגוונים מבחינת מקום ההתרחשות. הוא מחזיק בתוכו הרבה סיפורי גבורה שמאפשרים, לדעתי, הבנה מאוד משמעותית של מה בעצם קרה ביום הזה, איך הוא נראה.

מי שמכיר אותי יודע שאני האדם האחרון שיכתוב ספר על סיפורי גבורה. זה הכי לא אני. אני אוהב סיפורים קטנים, רכלנים, מתוקים. הספר הקודם שלי היה על אקסיות ואקסים, ספר על סיפורי פרידה. כלומר אני לא הבנאדם שיכתוב ספר כזה. אז איך זה קרה בכל זאת?

אני, בתחילת המלחמה, נכנסתי לדיכאון מטורף. ממש קרסתי נפשית. אני חושב שהקריסה שלי הייתה מאוד קריסה ישראלית. כאבא ישראלי התביישתי להיות אבא במדינה הזאת. ולא גייסו אותי למילואים כי היחידה שלי הדיחה אותי לפני איזה שלוש שנים, אז גם הרגשתי שלא צריך אותי כגבר בעולם. ממש התביישתי במי שאני. ובתוך הקריסה הזאת הגיעו כל מיני טלפונים מאנשים שרצו שאני אביים ואצור, ואת כולם נפנפתי כי אני לא הייתי במצב פיזי לצאת מהבית בכלל. אחד מהטלפונים היה מבחורה שקוראים לה אוריה, שהציעה לי לכתוב ספר על סיפורי גבורה. כמובן שנפנפתי אותה, כי זה לא קשור אלי ולא מעניין אותי. אבל בניגוד להצעות האחרות, אוריה הציקה לי ופנתה עוד פעם ועוד פעם. היא שכנעה אותי שנעשה סיפור אחד ונבדוק, לפני שאני אומר לא. אז עשינו סיפור אחד. זה היה סיפור על בחור שקוראים לו אפק ליבני, שהציל באוטו שלו מהמסיבה אנשים שהוא לא הכיר. הוא הציל איזה 9 אנשים, דחס אותם לפרייבט שלו ונסע. אני זוכר שעבדתי על הסיפור הזה. זה היה כבר בסוף אוקטובר. ואני זוכר איך רק קראתי את התמלול של הראיון עם אפק וכבר הרגשתי, לראשונה מפרוץ המלחמה, שיש לי אוויר בריאות. זה היה מין רגע שאני לא אשכח. עוד באותו לילה שלחתי לאוריה את הסיפור ערוך, ובמייל כתבתי לה, "גברתי, קחי אותי איתך למסע הזה". הבנתי שאם במקום להיות כל היום בטלגרם ובחדשות אני אמלא את היום שלי באנשים – גיבורים זו לא מילה טובה, אבל אנשים שהיתה בהם איזו גדולה, שהצילו אנשים אחרים, שהראו חסד כלפי אנשים אחרים – זה יעשה טוב לנשמה. וכך היה. 

העבודה על הספר הייתה ממש חוויה משקמת עבורי. והיה בעבודה משהו שמאפשר לחזור ליום הזה, שממילא אנחנו חיים אותו בריפיט, אבל לחזור אליו כשהפוקוס הוא על הדבר הנכון. הוא על האור ולא על האלימות, הוא על החסד ולא על הרוע. 

בכתיבה של הספר הקדשנו המון המון זמן ועמודים ומשאבים כדי שנכיר את הגיבורים שבו. היתה לי איזו הבנה, כשהתחלנו לעבוד על הספר, שגודל ההיסטוריה יכול למחוק את הגיבורים. האירוע ההיסטורי כל כך גדול, שהוא יכול לגרום לנו לשכוח מי בכלל היה שם. והמטרה שלי בכתיבה של הספר היתה להוריד את האבק, לחלץ את בני האדם מתוך סיפורי הגבורה. 

למשל, יש סיפור על בחור שקוראים לו נטע אפשטיין שקפץ על רימון והציל את הארוסה שלו. הקדשנו שניים וחצי עמודים בספר כדי לספר על האהבה שלהם, על הדייט הראשון שלהם בגן יבנה, שהם אכלו גלידה, ועל נטע עצמו – על זה שהוא היה מין נודניק מצחיק שמציק לאנשים בחדר אוכל ומתחיל לדבר עם אנשים ברכבת. סיפרנו על הזוגיות המצחיקה שלהם, על זה שנטע היה מבשל בירות ובת הזוג שלו, אירן, בכלל לא אוהבת בירה, והיום כל הקהילה של הבירה הישראלית מבשלים בירה לזכרו ושולחים לה. והיא עדיין שונאת בירות. 

כל האנרגיה הזאת ש"בזבזנו" כביכול על הדמויות ולא על האירוע – זו בעיני האמירה של הספר. זה ספר, שבתוך האירוע ההיסטורי הגדול, מחפש את האדם.

אני זוכר שהייתי במשלחת לפולין בי"ב. אני זוכר איך בכיתי וגם איך אמרתי לעצמי, באיזו הקלה, 'לפחות הסיוט הזה מאחורינו'. היה משהו ב-7 באוקטובר, שבו ראיתי מול עיני - ראיתי בטלגרם - את הגורל היהודי. וזה שבר אותי נפשית לחשוב שאני מגדל ילדים לתוך המציאות הזאת. והיה משהו בעבודה על הספר שדרכה פתאום ראיתי… איך נקרא לזה…  את  הגן הישראלי. כשאתה קולט את כמות הסיפורים ואת כמות האנשים שנחלצו ביום הזה להילחם, בלי שהם היו חייבים. למשל, אני אתן דוגמא, באחד הסיפורים יש סיפור על שלושה חבר'ה חרדים באמבולנס שנסעו לעוטף. הבחור סיפר לנו, כבדרך אגב, שכל פעם שהגיעו לרמזור אדום ועברו כאמבולנס, עקפו אותם עשרות מכוניות של אזרחים, של אנשים פשוטים, שנסעו להילחם. 

אני חושב שהיום הזה, שבו הפרויקט הציוני קרס, הוא גם היום שבו קיבלנו הוכחה שהוא כן שינה משהו במציאות. עבורי זה נותן איזו "תשובה". זה אולי לא ישכנע אחרים אבל לי זה נתן שקט, להבין שגם במדינה האיומה והכואבת הזאת, זה מקום טוב ליהודים. אנחנו לא כמו הסבים והסבתות שלנו בשואה. הסיפור שלנו הוא אחר.

ראיינה: ליסה שפר