יש פינוי, תארזי את הדברים שלך

שרה אבבה, יוני 2025

אני שרה, בוגרת 2010. באר שבעית במקור. היום אני סטודנטית למשפטים במכללת ספיר שבנגב, כ-3 ק"מ מגבול עזה.

ב-7 בספטמבר, עברתי לגור בקיבוץ ניר עם, הנמצא כ-2 ק"מ מעזה. רציתי להיות קרובה למכללה, ולגור במקום שקט ופסטורלי. אז קרה ה-7 באוקטובר. פינו אותנו לת"א ובאוגוסט, כשנגמר הפינוי, לא הסכמתי לחזור לניר עם. אז כרגע אני אצל ההורים בבאר שבע, עד שאתאפס על החיים שלי מחדש.

לקרוא לזה טראומה

לקח לי המון זמן לקרוא לזה טראומה. לאורך כל תקופת הפינוי, ובמיוחד בהתחלה כשהייתי במלון המפונים, אז ראיתי שנוצר איזשהו מדרג. זה לא מכוון, אבל בכל ערוץ שבו הגישו עזרה היה ברור שיש סדרי עדיפויות, את המסכנים יותר, ואני תמיד הרגשתי שאני בתחתית המדרג. לא נפגעתי פיזית, לא קרס עלי בית, לא נחטף לי אף אחד, לא מת לי אף אחד, ואני סה"כ מפונה מהדירה שלי. יש אנשים שכל הדברים האלה קרו להם. אז אני הפנמתי את זה שלא קרה לי כלום. הרגשתי מאוד אשמה בהתחלה להגיד "טראומה". מה טראומה? מה כבר קרה לך? לקח לי המון זמן להגיד, כן, זה וואחד טראומה, להיות באזור מלחמה. זה שהתמזל מזלנו והיה מי שיגיב ויציל אותנו? זה לא אומר שלא היינו באימה. אני הייתי שם – הייתי חדשה בקיבוץ, הייתי לבד בדירה שלי, 22 שעות בלי קשר לעולם החיצוני, לא הבנתי מה קורה, והדברים ששמעתי וראיתי… זה לא משהו שנעלם.

פוסט טראומה

המלחמה, מבחינתי, מורגשת בכל מקום. הייתי בלימודים, למשל, יצאתי מהשער של המכללה, שמעתי בום מטורף, וראיתי שנפלה לידי רקטה. ממש מעבר לכביש. בלי אזעקה. זה קורה הרבה. יש כאלה שחומקות מהרדאר ויש כאלה שפשוט אומרים, "טוב, אנחנו רואים שזה הולך להיות בשטח פתוח" אז לא מיירטים ולא מתריעים. זאת המציאות באזור. זה סופר מסוכן, סופר triggering ואין לי ברירה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לסיים את התואר. הלימודים מתקיימים באופן פרונטלי, זום זה רק לחיילי מילואים, ואני חייבת להתמודד כל יום עם הטראומה מחדש ולהתפלל ולקוות שהרקטה הבאה לא תיפול יותר קרוב. בינתיים אני שומעת כל הזמן את ההפצצות בעזה. הגוף שלי בעוררות יתר תמידית וכל רעש הכי קטן – בגאז' של אוטו שסגרו קצת חזק – מקפיץ אותי.  הפוסט-טראומה literally איתי בכל יום. זה משפיע על היכולת שלי לצאת החוצה מהבית. מבחינתי שום מקום לא בטוח. אני חושבת שאותו יום הציף איזושהי תחושה של חוסר הגנה. יש פה גם אי-משילות ביומיום, אין אכיפה של חוק והכל אפשרי. זו תחושה של חוסר ביטחון ובטיחות במרחב הציבורי ולכן אני מעדיפה להישאר בבית. שזה הכי לא אני! אני תמיד הייתי זו שלא בבית, שיוצאת, נוסעת לחברים, מטיילת. אבל זה נלקח ממני באיזושה צורה.

הפקרה

הדירה שלי בקיבוץ היא מהדירות הישנות של פעם. החלון שלי לא נסגר כמו שצריך, הדלת לא הצליחה להסגר, אני העברתי את כל היום הזה מתחת למיטה, בפחד תהומי שיבוא מחבל או שבלון הגז שמחוץ לחדר שלי ייפגע מרקטה או רסיס וזה יהיה הסוף שלי. הרקטות נפלו באותו היום בלי הפסקה. באיזשהו שלב, קצת התחילה לחזור הקליטה – למזלי, באזור שלי החשמל לא התנתק, אז היה לי קצת wifi, אבל בגלל שהייתי חדשה בקיבוץ לא הייתי עדיין מחוברת לשום קבוצת וואטסאפ, ולא היה לי טלפון של אף אחד. בחדשות היו דיבורים על הקיבוצים האחרים באזור אבל לא הייתה שום מילה על ניר עם. אך אחד לא ידע מה קורה שם. באיזשהו שלב הצלחתי ליצור קשר עם עוד סטודנטית בקיבוץ ובשעה 2:00 בלילה היא התקשרה אלי ואמרה לי, "שרה יש פינוי, תארזי את הדברים שלך ובואי מהר לתחנת האוטובוס." בדיעבד מסתבר שפינו כבר את כולם ורק בזכותה הגעתי בזמן לעלות על האוטובוס האחרון שפיקוד העורף הוציא מהקיבוץ, יחד עם העולים החדשים שלמדו באולפן והעובדים הזרים מתאילנד. זה הרגיש כמו הפקרה שנייה. יצאנו משם לבסוף ב-4 בבוקר, עדיין תחת ירי טילים. לקחו אותנו לבסיס משמר הנגב. בדרך… תודה לאל שהיה חושך ולא היה חשמל ולא יכולנו לראות במאה אחוז מה שקורה בכביש, כי זה היה מזעזע. מהמעט שראיתי, בחיים לא דמיינתי שמשהו כזה יכול לקרות במדינת ישראל. ניידות הרוסות, פתוחות, הפוכות על הכביש, במזל הספיקו לקחת משם חלק מהגופות אז לא ראית הכל. והריח… אני לא אשכח את הריח הזה בחיים. 

אזרחים חזקים

היו לי 2 דקות לארוז, לא ידעתי לכמה זמן אנחנו הולכים, לא ידעתי את חומרת המצב במדינה. יצאתי עם שקית של יוחננוף. ארזתי מכנס וחולצת פיג'מה, שכחתי בכלל לקחת תחתונים, השארתי מאחור את המחשב, אבל לקחתי את החומר למבחן במשפט חוקתי למבחן ביום שלישי. ביום לפני, יום שישי ה-6/10 אני וחברה בדיוק חגגנו את זה שסיימנו לקרוא את החומר למבחן – זה היה כל כך מאיים, ללמוד משפט חוקתי בזמן מהפכה חוקתית בישראל – הלכנו לחגוג בחוף זיקים (למחרת נטבחו שם כ-20 אנשים ע"י מחבלים שהגיעו בסירות מהים). תכננו בבוקר למחרת לשבת ולפתור מבחנים אז זה כל מה שהיה לי בראש, שחוזרים אוטוטו, ואני לא יכולה שלא יהיה לי את החומר למבחן. אז זה הדבר היחיד שלקחתי.

כשהגענו למלון המפונים בת"א ראיתי את החוזק של המדינה הזאת. ביקורת על הממשלה יש לי מפה ועד להודעה חדשה, אבל בלי ארגוני חברה אזרחית לא היו לי בגדים. מילא אני – יש אנשים שהגיעו עם תינוקות, קשישים עם העוזרים הסיעודיים שלהם. אנשים הגיעו בלי כלום. תוך יום אנשים הקימו חמ"לים בכל מקום. המשרדים שליד המלון פשוט פינו לנו קומה שלמה והקימו שם מיני-קניון עם קולבים והכל, שנבוא ונקח מה שצריך. אנשים תרמו ציוד והסוכנות היהודית שלחה כסף, אבל עד שהממשלה שלחה עזרה, לקח איזה חודש. וזה הדבר שאני הכי לקחתי איתי. אנחנו מדינה עם אזרחים ותושבים שהממשלה מפריעה להם, בגדול. במיוחד אחרי שהיינו בפילוג ובשסע הכי גדול אי פעם, עם ההפיכה המשפטית, ולראות את החיבור שהיה בין כולם, אנשים שעזבו את הכל בבית ובאו לעזור לאחרים… זאת היתה ישראל שלי. זאת ישראל שאני מכירה. זה היה מעודד לראות את זה חוזר אחרי כל ההתלקחויות שהיו בתקופה הזאת, אבל גם קצת עצוב שזה מה שצריך לקרות כדי שנהיה מאוחדים.

הטירוף של איראן

הכל מטורף כרגע. השעות מתהפכות. יש הרגשה של קורונה פוגשת מלחמה. אין אף אחד ברחובות. ברוך השם שיש לנו ממ"ד, שלפחות אנחנו לא צריכים לרוץ למקלט ציבורי בכל פעם שיש אזעקה.

לפני כמה ימים הלכתי לחברה כדי קצת לפגוש אנשים שהם לא ההורים שלי ולרגע להרגיש טיפה נורמלית, סתם לשיחה שבדרך כלל הייתה קורית בבית קפה. אז פשוט ישבנו אצלה. ואז הייתה אזעקה וירדנו למקלט של הבניין שלה. ואז הבנתי כמה מזל יש לי שיש לי ממ"ד. האווירה במקלט משותף היא משהו אחר לחלוטין, הרבה יותר מפחיד. זה מקום שמגיעים אליו פעם ב- והוא בדרך כלל מוזנח. זה לא מרחב מרגיע. וזה גם מרחב שהוא לא שלך, צריך לחלוק אותו עם עוד אנשים, וכל אחד מגיב אחרת למצב. יש כאלה שחרדים כמוני; יש כאלה שבשיא הנונשלנט באים והולכים איך שבא להם, משאירים את הדלת למקלט פתוחה או סגורה לפי החשק. את לא בשליטה על הביטחון שלך. זו תחושה נוראית.

אחד האסימונים שנפלו לי בתקופה הזאת זה שזו הפעם הראשונה שאני מרגישה שכולם שותפים לחרדה שלי. בתור באר שבעית, אני חווה טילים מאז 2008. בכל מקום שאני מגיעה אליו, אני קודם כל מחפשת איפה יש מרחב מוגן קרוב. זה טבוע בי, תמיד יושב לי בראש. כשגרתי בירושלים, בת"א, תמיד הרגשתי שלאנשים שם לא היה אכפת יותר מדי אם יש להם מקלט או ממ"ד, זה פשוט לא העסיק אותם. אני חושבת שזו פעם ראשונה שיש איזשהו סוויצ' כזה וזו נהיתה דאגה של כולם. החרדה הזאת של מה קורה ומה יקרה מעסיקה את כולם. הטילים שאנחנו חווים כרגע הם לא טילים רגילים. כולנו רואים את ממדי ההרס, וזה מטורף. אנשים מתחילים להבין כמה הדבר הזה מסוכן, כמה זה מפחיד. יש אנשים בחרדה ממש קיומית, בטח במרכז הארץ שבו היחס בין מקלטים לתושבים הוא תהומי. אצלי בשכונה אין דבר כזה מקלט ציבורי, כי לכל דירה יש ממ"ד. אבל אני מוצאת את עצמי דואגת לחברים שגרים בת"א ואין להם מקלט במרחק של 10 דק הליכה מהבית.

בתור ילדים שגדלו בפריפריה, תמיד אמרנו, "הלוואי שהטילים יגיעו למרכז ואז הם יבינו". ועכשיו, את רואה תמונות הזויות של בניינים מתפוררים ואנשים שישנים עם הילדים שלהם בתחנות רכבת ובחניונים תת קרקעיים, וזה פשוט בלתי נתפס.

הסברה כושלת

אני מחוברת מאוד למדיה החברתית ואני רואה מה קורה בעולם. אי אפשר להכחיש את המיעוט שלנו, מספרית, מול הנרטיב השני. וזה שורף לי את הלב, שעדיין אין הכרה במה שקרה לאנשים בעוטף ובצפון. יש אנשים שעדיין חיים, יום יום, את ה-7 באוקטובר. ויש אנשים שקמים כל יום והילדים או ההורים שלהם נמצאים בעזה. חוסר האמפתיה כלפי משהו כל כך הומני... זה מה ששובר אותי. וחוסר היכולת שלנו להסביר. ההסברה שלנו תמיד הייתה כושלת – זו הייתה אחת המשימות הכי חשובות של מדינת ישראל והיא נכשלה בה. הרי אנטישמיות תמיד הייתה ותמיד נמצאת. וזה לינק ישיר למה שקרה באמסטרדם ולמה שקרה בקמפוסים בארה"ב. זה מטריף אותי כל יום. האם נועדנו לזה שאף פעם לא יבינו אותנו? או שיש משהו שאפשר לעשות, ואם כן, מהו?

אני חושבת שהבוגרים שלנו שם בארה"ב – יש להם יכולת לעשות משהו. גם אם זה משהו קטן. כי בסוף, האיש הקטן כשאת יושבת ומדברת איתו, אין לו באמת מושג מה קורה. גם הוא ניזון משקרים באינטרנט. אז מה שיש בידם לעשות – הוא חשוב. הבורות חוגגת בכל מקום בעולם כרגע. וזה צריך להתחיל מלמטה כי מלמעלה זה לא יבוא.