כולנו פה משחקים את החיים יפים

לרה כפיר | עמיתים 1999 | עין הוד

פורסם ביולי 2024

יש לי 4 ילדים חמודים, הגדול בהם בן 12 והקטנה בת שנתיים. אני עובדת במכון חינוך שקוראים לו "דרך כפר". אני מלווה צוותים חינוכיים בבתי ספר שעובדים עם נוער בסיכון ואני גם פסיכותרפיסטית. אני נשואה לאורי שהוא אדריכל ויזם בתחום הבנייה. אנחנו גרים בעין הוד, יישוב שהוא כפר אמנים בכרמל. 

גודל השעה

ב-7 באוקטובר היינו בבית. אנחנו לא מחוברים למדיה בשבת אז התחילו להגיע אלינו שמועות ממש מאוחר בבוקר, בסביבות השעה 9. הבנו שקרה משהו דרמתי בדרום, לא הבנו עד הסוף מה, והאמת היא שהיינו בחוויה שהצבא יתמודד עם זה ושפשוט צריך לתת זמן. היה איזשהו רגע שחברה סיפרה לי שהיא ראתה בטלוויזיה  שחוטפים אמא עם ילדים לעזה, ואני זוכרת את עצמי אומרת לה שאין שום סיכוי, שהצבא בטח שם ושהוא מטפל בזה. הייתה תחושה מאוד ברורה, ממרחק, שאנחנו על זה, שאין מה לדאוג, שכל מה שאנחנו שומעים הוא מוגזם. ואולי זה גם מסביר למה ביום ההוא אורי, בן זוגי, נשאר בבית. אחר כך בעצם, כשהסביר לי למה הוא רוצה להיות במילואים בלי סוף, הוא סיפר שהרגיש שלא תפקד ב-7 באוקטובר. בחוויה שלו, הוא יכל לעזור אך לא הבין את גודל השעה והוא לא היה שם. 

כבר בימים הראשונים אורי מונה להיות הרב"ש, זה שאחראי על הביטחון של היישוב, ותוך שבוע הוא התגייס למילואים ופחות או יותר הפסיק להיות בבית.

חרדה

בימים האלה, אף אחד עוד לא ידע את זה, אבל אורי כבר שוטט במנהרות וחזר עם אינפורמציה מאוד מבעיתה.  עוד לא דיברו על זה בתקשורת הישראלית בשלב זה אבל הוא כבר היה עד לכל הדבר המטורף שהתגלה מתחת לאדמה. אורי משרת ביחידה קטנה וסודית שעשתה דברים נורא מפחידים ומסוכנים. ובחוויה שלי, הדבר הכי קשה, מעבר לזה שאני צריכה לתפקד פה לבד עם הילדים – שזו גם היתה משימה – היה לדאוג שיקרה לו משהו. אני שמחה לדבר על זה עכשיו בלשון עבר אבל הייתי כל הזמן בחוויה שהוא יכול למות, עם פחד שמישהו ידפוק לי על הדלת. מתח שקשה לתאר. ובתוך הדבר הזה, ניסיתי לתפקד כאמא שגם יכולה לחייך וגם יכולה לראות את הילדים עושים גלגלון וגם יכולה לצחוק איתם בסלון. זו היתה המשימה הקשה ביותר בשבילי.

גם לילדים היה קשה. לילד שלי היו כמה לילות של התקפי חרדה קשים, שהוא ממש מירר בבכי, ואני לא הצלחתי לעזור לו. הוא היה בחרדה מטורפת וכל הזמן סיפר שראה סרט מפחיד ונתן הסברים שכביכול לא קשורים באופן ישיר לזה שאורי בעזה, אבל בתוכי ידעתי שהוא בסטרס נורא גבוה מזה, יחד איתי. הוא כבר גדול וקורא חדשות ויש לו פלאפון והוא יודע מה קורה, והוא מבין שאבא שלו נמצא ממש במקום מפחיד ומסוכן. זה היה אחד הרגעים הכואבים. או למשל, כשעשיתי קידוש בשבת לבדי עם כל הילדים ואז הבת שלי פרצה בבכי ואמרה שהיא לא מסכימה שאני אעשה את הקידוש, שרק אבא צריך לעשות אותו. החוויה הזאת, שאורי לא נמצא, יצאה בכל מיני רגעים ולא היתה לנו יכולת לצפות את זה.

אני מרגישה שאנחנו חיים פה באיזו אטמוספרה של חרדה ואנחנו מנסים לתווך לילדים מציאות שהיא אחרת ונעימה. כולנו פה משחקים את "החיים יפים" ובסוף, אנחנו הורים בחרדה. כל הזמן יש עננה של מתח באוויר. זה מקשה, מקשה על הלב. אורי היה במילואים 220 ימים ועכשיו פתאום הוא בבית כבר 3 שבועות ואני מרגישה פיזית מה קורה לי. רק עכשיו שאני מרגישה את ההרפיה של השרירים אני מבינה באיזה סטרס הייתי.

המציאות נכנסת הביתה

באותם ימים ראשונים הגיעה לעין הוד משפחה שעברה את הטבח בבארי. פגשתי אותם בגן השעשועים ממש בבמקרה. ראיתי משפחה שיש לה ילד בגיל של הבת שלי והייתי צריכה חיתול. ניגשתי אל האמא וביקשתי חיתול ומישהי מאחורינו אמרה לי, מה את לוקחת חיתול ממישהי שניצלה מבארי? אמרתי, על מה את מדברת? האמא התחילה לספר לי את הסיפור שלהם ושתינו עמדנו בגן השעשועים ומיררנו בבכי במשך שעה. והלבבות שלנו נקשרו. די מהר התחלתי ללוות אותם רגשית כי הם היו במצוקה ממש גדולה, עם סיוטים בלילה והתקפי חרדה ובעתה גדולה. זו הייתה משפחה עם שלושה ילדים. האבא היה בכיתת הכוננות ונפצע אבל ניצל, בזמן ששאר המשפחה הסתתרה בממ"ד. ליוויתי אותם והייתי שם איתם לאורך תקופה. באיזשהו שלב לא היה להם איפה להיות והזמנתי אותם להיות אצלנו והם פשוט עברו לגור פה. אנחנו עזבנו את הבית, ירדנו לגור ביחידת הדיור שיש לנו מתחת לבית, וזהו. הם נכנסנו לחיים שלנו. 

עד לאותו רגע היה איזה ניסיון להסתיר מהילדים את כל מה שהיה כי הם ילדים, ורצינו לגונן עליהם. ובעין הוד יש את הפריווילגיה לא להגיד אפילו שיש מלחמה, כי אין פה אזעקות, ואנשים חיפשו ולא מצאו את המילים להגיד. אבל פתאום בתוך הבית שלי היתה משפחה שעברה את הטבח ויש להם ילדים, והילדים מדברים, ומספרים דברים מאוד מפחידים וקשים. זהi נכנס אלי הביתה והילדים שלי פתאום באו עם שאלות מאוד קשות – למה שונאים אותנו? למה רוצים שנמות? בעצם, הבנתי שהילדים שלי הולכים לפגוש את זה ברגע שהזמנתי את המשפחה להיות פה. הבנתי גם, שאנחנו לא יכולים לשמור עליהם מהאמת, אבל אנחנו יכולים ללוות אותם בהתמודדות איתה. 

נרטיב וחוסן

עשינו עבודה מאוד מעמיקה עם הילדים מבארי כדי לעזור להם לספר את הסיפור שלהם ולבנות את הנרטיב שלהם. הם ממש כתבו מעין ספר כזה, כל אחד על מה שהוא עבר. היה ממש חשוב לספר איתם את הסיפור, לשמוע את הפחדים וגם את הכעס שלהם. הילדים היו מאוד עסוקים, למשל, בזה שאבא שלהם לא היה איתם בבית כי הוא יצא להגן על בארי והם נשארו עם אמא. בחוויה המאוד מצומצמת שלהם, אבא שלהם לא היה איתם בממ"ד ולא שמר עליהם. מצד אחד, חשב לתת לדבר הזה מקום, לשמוע את זה ולדבר על זה. ומצד שני, חשוב לספר איך הוא יצא לשמור על כולם, להחזיק את הסיפור שהוא שמר עליהם מאוד ולהחזיר להם את הביטחון הזה. עבדנו איתם גם על למצוא מה הם עשו בתוך השעות האלה שהיו בממ"ד, שהצליח לעזור להם לעבור את זה, שהצליח לעזור לאמא שלהם. היה שם ילד בן 9 למשל שממש עזר לאמא שלו. הוא ילד חזק מאוד, וכשהמחבלים הגיעו הוא ממש דחף איתה את הדלת, ועזר לה לשמור על הממ"ד סגור. אז ניסחנו וכתבנו את הדברים כדי לתת להם מקום, שנוכל להכיר ולהוקיר את הרגעים האלה, שהם היו ממש מעוררי השראה. בסוף עם זה הילדים הולכים, עם הסיפור שהילדים מספרים לעצמם על מה שהיה בתקופה הזאת. 

הילדים שלי, עם כל זה שאבא שלהם במילואים ואמא שלהם בחרדה, ממש משוויצים בזה שאבא שלהם במילואים. אני רואה איך הם הולכים ומספרים את זה לאנשים ואני מרגישה איך זה ממלא אותם בתחושה של גאווה וכח ונותן להם משמעות אחרת לתקופה הזאת. זה כמובן לא רק נרטיב שאני מתווה, אלא כל החברה הישראלית עסוקה בזה. אבל אם תשאלי אותם, מבחינתם הם שותפים. וזה מהמם שזה מה שהם הצליחו לקחת מזה. בדיעבד, אני גם מרגישה שנתתי לילדים שלי מתנה מאוד גדולה כשהכנסתי את המשפחה הזו הביתה. כי הסיפור שלהם כשהם מדברים על ה-7 באוקטובר – והם חוזרים על זה עד היום – הוא שהם היו בנתינה בימים האלה, שהם תפקדו, שהם עזרו, שהם פתחו את הלב ואפשרו לילדים להיות אצלם, ממש במיטות שלהם. בדיעבד – לא חשבתי על זה באותו הרגע – אני חושבת שזה ממש יצר להם חוויה של חוסן. שיש להם מה לעשות בימים האלה. ואגב, גם בשבילי זה היה אותו הדבר.

אני חושבת שיש לנו אחריות כהורים, כמחנכים וכחברה לשים לב לנרטיב שאנחנו מתווים לילדים שלנו. 

להיות בנרטיב שאנחנו כמבוגרים לא חסרי אונים, שהם כילדים לא חסרי אונים, שיש דרך להשפיע, ויש להם מה לתת. הנרטיב הזה – הוא מייצר חוויה של חוסן, אצל כולנו. ילדים ומבוגרים.

מקום לשאלות, גם כשאין תשובות

אני מאמינה שיש לנו את החובה ואת הזכות להפגיש את הילדים שלנו עם המציאות. יש אנשים שמצליחים להרחיק את הילדים שלהם מהאינפורמציה, מהאמת, אבל בסוף הילדים יגיעו לדברים ויש להם המון שאלות. נורא חשוב בעיני לשמור על המיקום שלנו כמי שאפשר לפנות אליו עם שאלות, כמי שנותן את התשובות. הרבה פעמים הורים נכנסים למצב שהם כל כך מפחדים מהשיחה שהם מונעים אותה, הם לא מאפשרים לה להיות, ואז הילד נשאר מאוד בודד עם השאלות שלו, עם הפחדים ועם המצוקה שלו. הוא גם מרגיש שההורה שלו הוא לא כתובת, הוא לא הבנאדם שיענה לו על השאלות ויוכל לשהות איתו בפחדים. ההורה מסמן לו שהוא לא יכול לשאת את זה. אז אני חושבת, גם מתוך הניסיון שלי וגם מתוך הידע המקצועי שלי, שבסוף הילד זקוק להורה שלו, גם כשההורה לא יודע את התשובות. כי היכולת להיות עם הילדים ולתת להם לשאול את השאלות, היא מספרת לילדים שהם לא לבד. זה אולי הדבר הכי הכרחי גם לנו כמבוגרים – להרגיש שאנחנו לא לבד.

מסר חזק וברור

הבן שלי שאל אותי לפני כמה זמן מה יקרה אם יחטפו אותו, מה אני ואבא נעשה. עכשיו, הוא כבר ילד גדול ורציונלי ומבין את הסיטואציה. אבל הוא שאל אותי את השאלה הזאת ואני אמרתי לו, אתה יודע מה? אני ואבא תוך שניות נהיה שם, איפה שלא תהיה, ונציל אותך. התשובה שלי הייתה כל כך לא הגיונית ביחס לכל מה שאנחנו עכשיו מבינים על הסיטואציה הזאת, אבל הוא פשוט שמע אותי ונרגע. הרגשתי שזאת התשובה שהוא היה צריך לשמוע, שהוא ממש ביקש. ראיתי את החיוך על הפנים שלו והרגשתי שזאת התשובה הנכונה לתת לילד. 

פגשתי כל מיני הורים בתקופה הזאת. למשל, פגשתי אבא אחד שדיבר על זה שלא צריך להחזיר את החטופים בעסקה ורק הצבא צריך לחלץ אותם. ואז הילדה שלו שאלה אותו, אבל אבא מה היית עושה אם אני הייתי חטופה? והוא אמר לה, אם היית חטופה אז היית צריכה לחכות שהצבא יבוא להציל אותך. והתשובה הזאת קרעה לי את הלב. זאת אומרת, מה זה משנה מה אתה חושב? מה שמשנה זה מה שאתה אומר לבת שלך עכשיו. חברה אחרת למשל שיתפה אותי שהבן שלה בן ה-7 שאל אותה מי מנצח במלחמה, והיא אמרה לו שבמלחמה אין מנצחים, והתחילה להסביר לו כל מיני הסברים. אבל הילד בן 7, והוא היה צריך לשמוע שאנחנו חזקים. 

יש לנו ממש אחריות לשמור על הנפש של הילדים ואנחנו צריכים לדעת להבחין מה שייך לעולם של המבוגרים ומה שייך לעולם של הילדים. אני חושבת שהמסר לילדים צריך להיות מאוד חד משמעי – שהם שמורים.

עד מתי?

אנשים שאלו אותי לאורך כל הזמן, למה אורי לא חוזר הביתה? הוא לא זוכר שיש לו משפחה? למה הוא עושה מילואים כל כך ארוכים? היה נדמה שהם כמעט כועסים עליו שהוא נמצא במילואים כל כך הרבה זמן. ופעם אחת, פנו ישירות לבת שלי ושאלו אותה, מה קורה עם אבא שלך? הוא לא רוצה לחזור הביתה? הבת שלי בת ה-9  יכלה לענות כל מני תשובות, היא יכלה לומר שהמלחמה לא הסתיימה, ויכלה להסביר שאבא שלה שומר עליה ועליהם, היא יכלה לומר שאבא שלה נמצא איפה שזקוקים לו, אבל היא ענתה תשובה שהפתיעה אותי מאוד –  "אבא שלי יחזור הביתה כשהחטופים יחזרו הביתה". והסתכלתי עליה והרגשתי שהיא בעצם אומרת, גם לי וגם לעצמה וגם לאנשים סביבה – המציאות שלי לא תחזור להיות שלמה ויציבה ואבא שלי לא יחזור להקריא לי סיפור לפני שינה כל עוד החטופים האלה לא ישנים במיטות שלהם.

וזה היה בשבילי רגע, שעמדתי מול הבת שלי ואמרתי לה, תודה.

ראיינה: ליסה שפר