לא רק להכיר בפיל שבחדר אלא גם לדבר עליו.

נטע פוליצר, פברואר 2025

אני נטע פוליצר, בוגר עמיתים 2005 וחבר צוות התכנית לשעבר. גר בירושלים, במקור מהצפון, אבא לשניים. היום אני מנהל את הפעילות בישראל של ארגון Encounter, שהוא ארגון חינוכי יהודי העוסק במנהיגות ומתמקד בהתמודדות עם האתגר הישראלי-פלסטיני.

ללכת לקצוות, למקומות שקרובים יותר לאש

ההתמודדות עם סתירות ונרטיבים היא חלק ממה שאני מגדיר כעבודת חיי. אני מנסה לפגוש את הסתירות האלה ולהתבונן בהן, מתוך תחושה שזה המקום שבו אני רוצה להיות, שזה המקום שלי בעולם. גם ברונפמן הוא מקום שמייצג  עבורי סתירות, אם כי, לפחות עבורי, באופן רך, מרפא ומאחה. בתהליך ההתבגרות האישי שלי, חיפשתי – בטח בהקשר הפוליטי – ללכת לקצוות, למקומות שאפשר להיכוות בהם קצת, שהם קרובים יותר לאש. זו קריאה פנימית שלי, להצליח לייצר את ה"גם וגם" דווקא במקומות הכואבים והקשים ביותר. זה דורש דיוק ועבודה מתמדת, להצליח לנכוח בקושי ובמקביל לתת מקום, הכרה, וקול למי שאין לו, ולא באופן דטרמיניסטי או מקטב. הרבה מקומות שמנסים לחבר או לגשר נאלצים להניח בצד המון מהמחלוקות והפצעים כדי להצליח, כי כשהפצעים במרכז זה כמעט אף פעם לא עובד. לי חשוב לא רק להכיר בפיל שבחדר אלא גם לדבר עליו.

הסוגייה הכי נפיצה והכי מקטבת בחברה הישראלית היא העתיד הישראלי-פלסטיני (גם אם יש לצערנו תחרות קשה בתחום). יש קווי שבר מאוד עמוקים באופן בו חלקים שונים בחברה שלנו תופסים את העתיד, את נקודת המוצא, והערכים שמנחים אותנו. חלק גדול מהעבודה הוא לייצר מרחב לשיח בין חלקים שונים בקרב המנהיגות האזרחית בישראל שלא מדברים זה עם זה, שרואים אחד בשני אויבים. האתגר הוא לא רק לטעון שחייבים לעבוד יחד, אלא שזו הדרך היחידה: לייצר מהלך עמוק שיכול להתוות עתיד אחר.

אני עובד עם מנהיגות יהודית-ישראלית אזרחית מכל רחבי הספקטרום: מנהיגות דתית, שדה התקשורת, בעולם התרבות, במגזר העסקי ובשדה הפוליטי, כל מי שיש לו יכולת לעצב שיח ציבורי. העבודה שלי היא לתווך להם תהליכי עומק שמתרחשים בתוך המציאות הפלסטינית, שהיא עשירה ומלאת ניואנסים, וליצור גשר. לא דיאלוג בין אישי, אלא גשר בין התהליכים שקורים בצד הפלסטיני לבין אלו שיכולים לקרות בצד הישראלי. קיים וואקום עצום ביצירת חזון לעתיד יציב על הציר הישראלי-פלסטיני. התפקיד שלי אינו להתוות מודל אחד, אלא להוות פלטפורמה. לכנס מעגלים שחושבים לעומק, מבינים את המציאות בצורה כמה שיותר טובה, ומנסים לייצר אלטרנטיבה טובה יותר ומדממת פחות.

אין לנו ברירה אלא להתוות עתיד

המציאות היא שגם אחרי עשרות שנים של סכסוך יהודי-ערבי, וגם אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, יהודים וערבים ממשיכים לחיות כאן אחד לצד השני, באותו שטח גיאוגרפי קטן. לכן אין ברירה אלא להתחיל שוב לחשוב קדימה ולהתוות עתיד אחר. לרוב הישראלים זה עדיין קשה מאוד. יש את כל הסיבות המוצדקות, ברמה הרגשית והנפשית, להישאר ב-7 באוקטובר. אבל העתיד קורה, הוא מתעצב עכשיו, ומי שמסוגל לחשוב קדימה, בעיניי מחויב לעשות זאת.

החברה הישראלית עשתה הרבה מאוד מאמצים, מודעים ולא מודעים, להתעלם מהסוגייה הפלסטינית כל עוד היא יכולה. לא מתוך רוע או זלזול, אלא מתוך תחושה שאין פתרון, וניסיון לחיות את החיים בלי לגעת בזה. אני חושב שזו הייתה טעות, אבל בהעדר תקווה וכל חזון לעתיד, היא טעות מובנת.

מאז ה-7 באוקטובר, נדמה שמשהו השתנה בשיח הציבורי הרחב. פעם אולי היו שאיפות יותר אוטופיות בקרב ציבורים מסוימים לגבי היכולת של ישראלים ופלסטינים לחיות יחד בשלום. עכשיו, אמנם לא מתוך אופטימיות גדולה , נראה שמתגבשת לכל הפחות הבנה רחבה שאין לנו ברירה אלא להתמודד עם הסוגייה הזו, כי היא אכן מהווה איום קיומי.

כחברה וכציבור, אנחנו לא בשלים להתמודד עם האתגר הפלסטיני. אנחנו מקוטבים מאוד, אין לנו שפה משותפת, ונדמה שבהרבה מובנים אפילו ערכי היסוד שלנו כבר לא חופפים. ועדיין משהו בדחיפות מביא יותר ויותר אנשים לקחת את הנושא בידיים. להבין שזה תפקידנו ושהמודלים המחשבתיים והפוליטיים שהנחו את השיח בעבר אינם מספיקים היום. יש המון בלבול וחוסר בהירות, אבל גם חוסר נכונות לחזור למה שהיה, וזה כשלעצמו דבר מאוד חיובי.

הפרספקטיבה הפלסטינית

העמדה הפלסטינית מורכבת ומפוצלת: תושבי עזה ויהודה ושומרון חווים מציאויות נפרדות לחלוטין, למרות שבשיח הציבורי הפלסטיני התודעה היא של עם פלסטיני אחד. המלחמה בעזה יצרה תחושת אחדות גדולה מאוד בקרב פלסטינים, לפחות בטווח הקצר, בניגוד מסוים לקרעים בחברה הישראלית. עם זאת, החברה הפלסטינית חלשה מאוד מבחינת האמון בהנהגה וחוזק המוסדות החברתיים שלה. מן הסתם הסכסוך המתמשך עם ישראל הוא גורם מאוד מרכזי, אבל חשוב להגיד שגם בעיני פלסטינים רבים זהו לא הגורם היחיד. מדובר בפרט משמעותי, כי כאשר אנחנו מסתכלים על אפשרויות למהלכים עתידיים, חשוב שלכל צד תהיה תחושה של אייג'נסי – תחושה של מסוגלות ואחריות עצמית, המניעה אותו הרחק מעמדה משתקת של קורבנות. זה נכון גם ברמה הפנים-ישראלית. כמעט כולנו היום מרגישים שאנחנו חלק ממיעוט. החברה מאוד משוסעת ומרובת שברים פנימיים והחברה הפלסטינית פי אלף, וחסרים לה כעת את המשאבים והמנגנונים כדי להתמודד.

ברמה יותר אופטימית – וזה משהו שמאוד קשה לדבר עליו לאור הטראומה של ה-7 באוקטובר, שיצרה תחושה עמוקה בקרב  מרבית הישראלים, שכל הפלסטינים מעוניינים  להשמיד אותנו – האמת היא שברמה הפנים-פלסטינית, ובעזה במיוחד, התמיכה בחמאס מאוד נמוכה. וזה דבר שאני חושב שהוא אופטימי. הרבה אנשים בעזה היו רוצים מציאות אחרת – זה עולה בהרבה שיחות ישירות עם פלסטינים וגם במחקרים.

גורלנו תלוי ברווחה של אחרים

עוד לפני המלחמה, הפלסטינים בעזה היו פי 30 יותר עניים מישראלים. המצוקה שם קשה, אפילו רק ברמה החומרית-כלכלית, שלא לדבר על כמות ההרוגים וההרס. אז אם בישראל התחושה שאין עתיד יצרה במשך הרבה שנים ניסיון להתעלם מהנושא ולהתעסק בדברים אחרים – הפלסטינים לא יכולים לעשות את זה. המצב הזה מעצב את כל שדרות חייהם, וזה בעיקר מביא להקצנה ולייאוש שהולך וגובר. אני חושב שכאן המקום שבו לרוב מאוד קשה לגשר בין ישראלים ופלסטינים. אבל חשוב להבין שהרבה מהלכים, גם אם הם לא אידיאלים, וגם אם יש התנגדות מסויימת כלפיהם, יכולים להביא לשיפור עמוק בתנאי החיים של פלסטינים, ובכך ליצור מציאות מאוד מאוד שונה. זה אמנם לא יפתור סוגיות יסודיות אבל זה יכול לאפשר תהליכי ריפוי או, לכל הפחות, ייצוב של המרחב. והיום ישראל עושה מהלכים הפוכים, גם מסיבות ביטחוניות וגם מתוך תחושה של נקמה מוצדקת. אך בסוף נשאלת השאלה, האם המהלכים האלו מועילים לנו או מייצרים יותר חוסר ביטחון.

האינטרסים הפנים-ישראליים תלויים באופן עמוק במה שקורה בצד הפלסטיני, ואני חושב שזו הבנה שמאוד חסרה היום. במהלך ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית היו מנהיגים שהבינו את זה, לאו דווקא מהשמאל. דוגמא טובה לכך היא השר זאב אלקין, איש הליכוד, היה הראשון שהזרים מאות מיליוני שקלים למזרח ירושלים (במסגרת תכנית החומש 3790), מתוך הבנה שתושבי העיר הערבים חיים תחת ריבונות ישראלית, ואיכות חיים טובה כנראה תהפוך אותם לתושבים ושותפים טובים יותר ואיום בטחוני נמוך יותר בפוטנציה. כמובן שיש כיסי התנגדות פוליטית למהלכים שלו, ויש עוד המון עבודה לעשות שם, אבל בגדול הוא הצליח ביחס למטרות שהציב. רעיון ההשקעה ברווחה של האחר, גם אם אינו פותר באופן ישיר את כל סוגיות היסוד הזהותיות והפוליטיות, הוא משמעותי. בעיני זו תובנה קריטית לשיחה היום הנמנעת ממהלכים פרגמטיים אשר יכולים לבנות תשתית למציאות אחרת.

התעקשות לפעול מתוך אופטימיות ביחס לעתיד

אני באמת מאמין שאפשר לייצר כאן מרחב משותף עבור ציבורים שונים, ברמה הפנים יהודית וברמה היהודית-ערבית, גם בלי להיכנס לסוגיות המאוד לא פתירות של שתי מדינות. אפשר לייצר כאן מרחב של חיים סבירים, לכל הפחות. ידרשו הרבה שלבים בדרך, ובנייה של אמון ושל יציבות, אבל זה אפשרי בטווח הארוך. אנחנו יכולים להגיע לשם.

גם עכשיו בזמן המלחמה אני רואה יותר ויותר אנשים שמתחילים להבין את זה. ואני רואה את ההיתכנות. חלק משמעותי מהעבודה שלי היא להראות תהליכים שכבר מתרחשים בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית, ויש תהליכים כאלה. יש גם מאבקים פנימיים בחברה הפלסטינית לקידום דמוקרטיה. זה לא משהו שמגיע לאוזניים ישראליות, אבל זה קיים. בדרך כלל נראה לנו שחברות ערביות לא נועדו לדמוקרטיה, ובאמת יש המון כשלים עמוקים. אבל יש גם כוחות מאוד חזקים בחברה הפלסטינית שהם פרו-דמוקרטיים והומניסטים במהותם, המתנגדים לשימוש באלימות, למרות המחירים הכבדים שהם משלמים על כך.

אני מסתכל על הדינמיקה ההרסנית של השנה האחרונה. מעבר לאלימות, למלחמה ולמעשים הנוראים של ה-7 באוקטובר, אני חושב שהמאבק עכשיו הוא לשמור על האנושיות שלנו. חלק מההתעקשות להיות אנושי הוא לא לוותר על הצד שלך ועל הצדק שלך, אבל גם לראות את כל הצדדים כאנושיים. אף אחד כאן לא מפלצת, אלו כולם מעשים של בני אדם. לאורך ההיסטוריה אנשים גרמו לעצמם ולאחרים דברים איומים אך גם דברים נפלאים. אני נאחז בזה – באנושיות, במורכבותובסתירות. אני מנסה להקשיב, לתת מקום, לשאול שאלות – גם שאלות קשות – ולשמוע מה יש לאחרים להגיד.

במובנים רבים זו הזהות שלי. החיבור שלי למקום הזה ולעם שלי עמוק היום יותר מתמיד, דווקא מתוך המורכבות והיכולת להיות ב"גם וגם". אני מאוד יהודי, ציוני ופטריוט, אבל אני יוצק לזה את המשמעות שלי. היכולת להיכנס עמוק לתוך המציאות הפלסטינית, גם בתקופה כזו, נובעת ממחויבות שהיא ערכית וגם יהודית. זו התעקשות לפעול מתוך אופטימיות ביחס לעתיד.