החיטה הראשונה של העולם החדש

אליה גופס דדוש, עמיתים 2000, ירוחם

פורסם באוגוסט 2024

אני נשואה לגבי ויש לנו 4 ילדים. אנחנו גרים בירוחם, מקום מאוד מיוחד בנגב. כל השנים אני בחינוך הפורמלי - אני מחנכת כיתה בתיכון, רכזת פדגוגית, מורה להיסטוריה ואזרחות ועוד. אני מאוד נהנית ומסופקת מהעבודה שלי. 

כשאני חושבת על התקופה הזאת, אני חושבת על כל מיני זירות התמודדות.

בתור מחנכת של בני נוער בתקופה של מלחמה, כל הזמן שאלתי את עצמי מה התפקיד שלי, מה התפקיד שלהם. מה המינונים, עד כמה לייצר להם שיגרה, עד כמה להנכיח את המלחמה. היה חשוב לי שזה לא יהיה משהו שהתלמידים שלי יתרגלו אליו והרגשתי באיזשהו שלב שהם התחילו לפתח קצת אדישות, שהם אומרים, 'די לחפור לנו כל הזמן על המלחמה, זה קשה לנו, זה עצוב לנו'. וכל הזמן המנטרה שלי היתה, 'חבר'ה תקשיבו, אנחנו בעיצומו של אירוע היסטורי. יש לכם את הפריבילגיה לבחור את הצד שלכם בסיפור. אני רוצה שבעוד כמה שנים, כשהילדים שלכם והנכדים שלכם ישאלו אתכם "מה אתם עשיתם במלחמה?" אני רוצה שיהיה לכם סיפור טוב. אני רוצה שיהיה לכם סיפור שאתם גאים בו. אני רוצה שתהיו מסוגלים להגיד, "הלכנו לעבודה חקלאית, בישלנו למילואימניקים…" יש לכם אפשרות, וזו פריבילגיה, לבחור את החלק שלכם בסיפור הזה כי לא לכולם זה התאפשר. הוא עוד ידובר ועוד ילמדו עליו ויש לכם את הזכות לבחור צד'. ואני חושבת שזה תפס, שזה משהו שהם החזיקו אצלם בראש.

הנוער נרתם

עוד משהו שאותי מאוד העסיק בתקופה הזו, גם כאמא למתבגרות, זה בני הנוער בירוחם. הנוער פה – אני יכולה להגיד שאין דבר כזה. גם הקהילתיות של ירוחם. כולם היו על הרגליים, מבוגרים וצעירים כאחד. אבל הנוער – ממש הרגשתי שכל העשייה וכל ההתנדבות, זו היתה הדרך שלהם לשלוט במצב, להרגיש שיש להם יכולת להשפיע, שיש להם יכולת לעזור. בהתחלה הגיעו לירוחם מפונים באופן לא רשמי, אז הם גרו פה בכפר הסטודנטים בלי מימון של המדינה, ואנשי ירוחם פשוט בישלו להם 3 ארוחות ביום, לקהילות שלמות. ובני הנוער שלנו מלצרו, עשו כביסות לחיילים ובייביסיטר למפונים ולמשפחות של מילואים. דאגו לארגון של בת מצווה, של חתונה, ומה לא. הכל הנוער עשה. זה היה מטורף לראות את זה, ללוות את זה. גם ראיתי את זה בבית עם הבנות שלי, כמה זה עשה להן טוב. פתחו בירוחם בית ספר לילדי המפונים. הבת שלי, ילדה בכיתה י', התנדבה שם והייתה מאוד משמעותית כך שהיא קיבלה שחרור מבי"ס שלה ליומיים בשבוע כדי ללכת וללמד ילדים בבי"ס של המפונים. שמחתי שגם התיכון שלה ידע לאפשר את העשייה החשובה הזו.

חדר מורים של מפונים

הגיעה אלינו לביה"ס שלוחה של תלמידים ומורים מפונים מתיכון נופי הבשור, שזה התיכון של העוטף. ומה שהיה מדהים בעיני זה חדר המורים שלהם. כי בימים הראשונים פשוט היו מגיעים מורים מפורקים. נכנסים לחדר מורים, בוכים, בוכים בוכים, בוכים את החברים שלהם, בוכים את הקהילות שלהם, בוכים… באמת משהו מטורף. ואז נושמים עמוק, ויוצאים לילדים. והם העוגן שלהם, והם החוסן, והם השגרה, והם שק החבטות. ואז מגיעה ההפסקה, וחוזרים לחדר המורים, ובוכים, ונושמים עמוק, ויוצאים שוב. 

אני באמת מאמינה שאנשי חינוך זה דבר מדהים, אבל הרבה פעמים, כל הסופרלטיבים האלה שאוהבים לנפנף בתקשורת על אנשי חינוך, זה תמיד נראה לי ציני. אבל במלחמה הבנתי באמת מהי הגדולה של אנשי חינוך. זה פשוט היה לא ייאמן. היה מדהים גם לראות את התהליך שהם עוברים. בהתחלה הם היו בפירוק טוטלי ואז לאט לאט נהיתה להם זקיפות קומה כזאת ותחושת שייכות לתיכון שלנו ותחושה של משמעות בתוך כל הכאוס. וככל שלמדת להכיר אותם אתה מבין איזה סיפורים יש שם ואתה שואל, איך הם בכלל באים לעבוד?? זה היה אירוע מרגש, לראות אותם, את העוצמות. היכולת להיכנס לכיתה כשאתה סוחב ברמה האישית כל כך הרבה… זה היה מטורף. אני כל הזמן הסתובבתי ואמרתי לעצמי "איזה פריבילגים אנחנו, איזה פריבילגים אנחנו…". 

החזרה מהחזית

הסיפור של המילואים, של היעדר הגברים וההתמודדות של הנשים בבית ובביה"ס, היה מאוד נוכח. ספציפית בתיכון שלנו יש לא מעט מורים גברים. אחד המורים המדהימים בתיכון שלנו גוייס ב-7/10 לשריון והיה האחרון לחזור. החזרה לבית הספר הייתה לו כל כך קשה. הפער בין העולמות. בין כוחות החיים והאנרגיות של בית הספר לעומת השירות הקשה בעזה.  בזמן השירות התלמידים שלו והמורים הכינו לו מחברת עם מכתבים שהביאו לו לשטח. כשהוא חזר לתיכון, היה מחמם את הלב לראות את כולם כל כך שמחים בחזרה שלו. הרגשתי שביה"ס מאוד עטף אותו ואפשר לו זמן הסתגלות אבל הרגשתי גם שיש לנו אחריות, לא לוותר לו ולא לוותר עליו. כשהוא חזר, הוא ביקש ממני להמשיך למלא את אחד התפקידים שלקחתי ממנו בזמן שהיה במילואים. אמרתי לו בסדר, אין בעיה, אתה לא אחראי, הכל עלי. אבל כל הזמן ניסינו לראות איך אנחנו עוזרים לו למשוך חזרה חוטים לביה"ס. איך מחזירים לו את הברק בעיניים. לקראת סוף השנה שמחתי לראות את החיוניות שלו חוזרת אלינו (יחד עם קבלת צו מילואים לכל יולי אוגוסט....) 

החיטה הראשונה בעולם החדש

יש לי תלמידה מאחד הקיבוצים שנפגעו הכי הרבה ב-7.10 מבחינת כמות הרוגים וחטופים. הקהילה שלה עברה יחד ליישוב עירוני וההורים שלה החליטו שהם לא עוברים לגור בעיר, אז הם עברו לישוב קרוב לתיכון והיא נכנסה לכיתה שלי. היא ילדה מדהימה ומתפקדת בטירוף, ולקח לי זמן להבין איזו טראומה מטורפת היא עברה. בני הדודים שלה היו חטופים, המשפחה שלה איבדה מלא אנשים שהם מכירים, והם היו כמובן בממ"ד כל השעות האלה ב-7/10. ולהבין שגם אין לה את המעטפת של הקהילה שלה, שהם עוברים את זה לבד. היה לה מאוד קשה לשתף, ובהתחלה התקשורת והעזרה שלי הייתה מאוד טכנית – לעזור לה להתמקם, לראות איפה אנחנו מקלים בעומס, דברים כאלה. ולאט לאט זה יותר נפתח. בסוף השנה, הייתי בפגישה בבי"ס וראיתי הודעה מאמא שלה, "הי אליה, השארתי לך מתנה מחוץ לדלת, לא רציתי להפריע. תודה על השנה. המתנה בחוץ". יצאתי החוצה וראיתי ליד הדלת צנצנת עם בטטה מונבטת ולידה שקית סופר כזאת מנייר ובפנים איזה בקבוק זכוכית עם שיבולים שיוצאות ממנו. לא ממש הבנתי מה זה. כשהגעתי הביתה פתחתי את הפתק שנתנו לי. הם כתבו שם, "הבטטה לצמיחה והתחדשות והחיטה היא החיטה הראשונה מניר עוז "של העולם החדש". בחיים לא קיבלתי מתנה מהסוג הזה, אבל זו המתנה הכי יפה והכי מרגשת שקיבלתי בחיים שלי. וזו ממש מתנה של עקורים שמחפשים תחושת בית ושייכות. בטטה מונבטת – זה הכי סטודנטיאלי שיש, שאין לך בית ואתה מנסה לייצר לך, לטפח משהו. והחיטה החדשה שנבטה, הבחירה לחזור ולזרוע בקיבוץ ההרוס, זה ממש ריגש אותי. 

מחשבות קיומיות

יש לי המון מחשבות באמת קיומיות על מה אנחנו עושים לעצמנו. עם המהפכה המשפטית וכל הבלגן במדינה עוד מלפני ה-7/10. הכל מתערער. ומצד שני יש איזשהו פער בין האנשים שאתה פוגש ביום יום והעשייה האזרחית, והרוב במדינה שגדול המשותף על המפריד ביניהם לבין מה שקורה למעלה ובקצוות של האוכלוסייה מימין ומשמאל. אנחנו כל הזמן חיים בערוצים מקבילים. אני מרגישה שזה שאני מאוד עובדת על השגרה של הילדים, שתהיה להם טובה ובטוחה, אז זה מחלחל גם אלי קצת. אני מנסה לחגוג את החיים, דווקא בגלל המלחמה. אתה לומד להעריך קשרים עם אנשים וכל יום לומר תודה על מה שיש. אני מרגישה ששום דבר לא ברור מאליו. ועם כל הקושי סביב המלחמה והביטחון הפיזי הקיומי לצד הקרעים הנוראיים בעם שלנו, עדיין, זה המקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה בעולם. לא הייתי רוצה לחיות בשום מקום אחר. 

אני חושבת שהעיסוק בחינוך, במפגש עם בני נוער, עם כוחות חיים ואנרגיות כאלה, הם חלק ממה שנותן לי כח, עניין וסיפוק בחיים שלי בימי שגרה ומסתבר שיש להם עוד יותר ערך בימים של מלחמה.