הגדר של הקיבוץ היא הגדר של הגבול

בן גידו | עמיתים 2001 | משגב עם

פורסם ביוני 2024

החיים לפני 

אני נשוי עם שני ילדים חמודים. אנחנו גרים בקיבוץ משגב עם, שזה הקיבוץ שבו נולדתי. זה הקיבוץ הכי צפוני בארץ והוא יושב על ראש גבעה עם נוף של 360 מעלות, ממש על הגבול עם לבנון; זאת אומרת, הגדר של הקיבוץ היא הגדר של הגבול. שם גדלתי ולשם חזרתי עם אשתי בחיי הבוגרים להקים את המשפחה שלנו. מאז ומתמיד סבל הקיבוץ מאותם קשיים של פריפריה ומצב ביטחוני רגיש, אבל השנים מאז מלחמת לבנון השניה, אחרי 2006, היו השנים הכי טובות שלנו פה בצפון - הקיבוץ גדל, הגיעו משפחות חדשות, הגנים התמלאו. בעצם, נמנמנו בצל האיום והאמנו בהרתעה הישראלית ובמודיעין הישראלי, ואלה היו שנים מעולות. בתוך הקיבוץ הייתי - אני עדיין - חבר בהנהלה ובצוות העסקי של הקיבוץ. בהכשרתי אני מהנדס סביבה ואני כבר 8 שנים מנהל את המחקר והפיתוח של חברה לא גדולה, אבל מתחילת המלחמה ועד לפני חודש הגעתי לעבודה פעמיים. בימים שלפני המלחמה הייתי גם מעורב באיזשהו סטארטאפ שמשלב בין אנרגיה סולארית וגידול ירקות בהידרופוניקה, אבל מאז המלחמה אין לי זמן לזה.

לפני המלחמה הייתה לנו ילדה שהולכת לכיתה ב' בבית ספר 'עלי גבעה', וילד שהולך ל'גן תמר', שזה הגן שבו גם אני גדלתי. היה לנו בית עם גינה, ובוסתן. זה היה לפני.

נחיתה לתוך ה-7.10

ב-7 באוקטובר הייתי בדרך חזרה מתאילנד עם כל המשפחה שלי. היינו בקונקשן בדובאי כשנחשפנו לסרטונים ולזוועות. נחתנו בנתב"ג ומיד ברחנו מהטילים צפונה. הגענו הביתה בסביבות 11:00 בלילה, מפקד כיתת כוננות יצא אלינו לאוטובוס ואמר, "אני מקווה שרק אתה ואבא שלך הגעתם". מסתבר שבזמן שאנחנו מיהרנו הביתה, חצי מהישוב כבר התפנה מפאת האיום. הלילה שבין השביעי לשמיני היה לילה מאוד מתוח מבחינתי. השכבתי את הילדים לישון, סגרתי את התריסים, הכנתי את האפוד ואת הנשק והתכוננתי להקפצה. ב-6:00 צלצל הטלפון. עליתי על הציוד ועל המדים והצטרפתי לכיתת הכוננות. אחרי שעה התקשרתי לאשתי ואמרתי לה, "תפתחי את המזוודה של הילדים, תוציאי את בגדי הים הרטובים, וסעי." וזהו, מאז אני בצו 8 בכיתת הכוננות ואשתי והילדים שלי לא חזרו הביתה.

בית  

מתי הפעם האחרונה שהיית בבית?

כשאת אומרת בית, את מכוונת לאיפה שהמשפחה שלי גרה או איפה שהבית שלי בקיבוץ? חצי מהשבוע אני במשגב עם, בבית שהפך למוצב, בחצי השני אני בכפר הנשיא, שם נמצאת המשפחה שלי. אבל זה עניין של טרמינולוגיה. היום אנחנו גרים בכפר הנשיא, זאת האמת. אני יכול לקרוא לזה בית? את יודעת, אנחנו גרים שם. יש שם ארבע קירות, זה בית.

מציאות חדשה  

המשפחה שלי דילגה בין המון מקומות עד שמצאנו דירה להשכרה בקיבוץ כפר הנשיא ומאז הם שם, ואני במילואים בכיתת הכוננות. בחודש-חודשיים הראשונים כמעט לא יצאתי. היום אני נמצא בערך חצי מהזמן בכוננות בקיבוץ וחצי מהזמן עם המשפחה. מתחילת המלחמה לא עבדתי בכלל ורק לפני חודש, כחלק מהניסיון שלי להשיג מחדש קצת נורמליות, התחלתי לסדר את היציאות שלי כך שאוכל להגיע לעבודה יום או יומיים בשבוע. הבוקר קמתי ובאתי לעבודה, כמו בנאדם רגיל, ואחר הצהריים אני אצא מהעבודה ואחזור למשפחה שלי. כשאני בבית אני משתדל להיות מועיל, אז אתמול שטפתי את הבית ועשיתי כלים ולקחתי את הילדים לבריכה ועשיתי מקלחות והשכבות בזמן שאשתי נסעה לפגוש חברות שלה. זו לא איזו גדולה - כי אשתי עושה את כל זה לבד כמעט בכל יום אחר, כל שבוע. אז אני משתדל כשאני כן שם לעשות כמה שאפשר. 

דריכות גבוהה 

בכיתת הכוננות יש את העבודה שבשגרה - משמרות, סיורים, ובימים האחרונים גם שריפות. אבל הדבר הכי משמעותי זה בעצם הדריכות. דריכות מאוד גבוהה ומוכנות ללחימה. בגלל שאנחנו על הגבול אז אנחנו לא לבד ויש איתנו גם צבא. אבל המציאות היא שבכל רגע נתון אנחנו יכולים להיכנס לקרב. זה יכול להיות בהתראה של כמה דקות וזה יכול להיות בלי התראה בכלל. אז בכל פעם שאני יוצא מהבית, או למשמרת בש"ג, או שאני הולך לחמ"ל לתדריך או לאכול או לפגוש את שאר חברי כיתת הכוננות, אני תמיד יוצא מהבית על ציוד מלא - עם נשק, אפוד, 8 מחסניות, וקשר פתוח... אני יוצא מהבית מוכן לקרב. 

בדצמבר טיל פגע לא רחוק ממני, בערך 10 מטרים מאיפה שהייתי. החיזבאללה ירה טיל נ"ט על המיגונית של העמדה. למזלי באחד התדריכים אחד החבר'ה אמר, "תשמעו, המיגונית הזאת לא בטיחותית - היא לא ממוקמת טוב ונ"ט יכול לחדור את הבטון, אנחנו צריכים להפסיק להשתמש בה." עד אז היינו משתמשים במיגונית הזאת כמרחב מוגן ולשם רצנו כשהייתה התראה של כוננות ספיגה. באותו יום שמעתי שריקה שמתקרבת אלינו, קפצתי לתעלה, למרחב מוגן אחר, והמיגונית - התפוצצה. נ"ט חדר אליה. אז בסופו של דבר, בגלל שהייתי דרוך הבחנתי בסכנה מתקרבת, הגבתי ולא נפגעתי. אבל הדריכות הזאת בעצם צובעת מאוד את הזמן בכוננות, גם בזמן ש"סתם" יושבים בעמדה בש"ג. 

להשתלט על האש 

בימים האחרונים היו לנו גם לא מעט שריפות בתוך קיבוץ וגם בשטחים החקלאיים, ואיבדנו הרבה דונמים של כרמים. כל השנה לא הייתה פעילות חקלאית אז גם לא קצצו את העשב והעשב התייבש. ועכשיו בכל פעם שיורים מלבנון איזה טיל וכיפת ברזל מיירטת אותו, שברים נופלים לאדמה ומדליקים שריפה. למכבי האש לוקח לפחות חצי שעה עד שהם מגיעים, אז אנחנו יוצאים לכבות. רק שאין לנו אפשרות באמת לכבות שדה או יער, אין לנו גישה ויש לנו אמצעים מוגבלים. אז עושים מה שאפשר ומנסים להשתלט על האש, לפחות שלא תגיע לבתים.

אי ודאות

הנושא הכי קשה להתמודדות הוא ברמה המשפחתית, אנחנו כל הזמן צריכים לקבל החלטות על בסיס אי ודאות מאוד גבוהה. למשל, אנחנו לא יודעים מה לעשות בשנה הבאה. עברנו לכפר הנשיא כי חשבנו שזה מקום שנוכל להיות בו עד לסוף המלחמה. חשבנו שהמלחמה תסתיים תוך 3 חודשים - היא לא הסתיימה, ונראה שהיא נכנסת לתוך שנת לימודים חדשה. אז חשבנו שפשוט נמשיך פה עוד שנה, כדי לתת לילדים שלנו יציבות. אבל עכשיו הודיעו לנו שאין מקום בשבילם בביה"ס האזורי, כי מרוב שקלטו מפונים אין לביה"ס מספיק מיגון לכל הילדים ונכון לעכשיו, כל מי שהוא בהגדרה מפונה - אין לו מקום בביה"ס. וזה שורט ממש כי מה נעשה, נעבור עוד בית? אז אנחנו בהמתנה ואנחנו צריכים לקבל החלטה כשאנחנו לא יודעים - לא יודעים מתי זה ייגמר, לא יודעים אם יהיה לילדים שלי מקום, לא יודעים אם להישאר או לעזוב. אולי נעבור למקום אחר בארץ, אולי לחו"ל. יש לנו חברים שעברו לתאילנד, רשמו את הילדים לבי"ס בינלאומי בקוסמוי. אנחנו מתכוונים לבדוק את האפשרות לעבור לקנדה, שמאפשרת כרגע לישראלים ופלסטינים לקבל ויזת עבודה ל-3 שנים. אנחנו בוחנים הכל.

חיים את המלחמה 

אני מוצא במלחמה הזאת שיש כל מיני רמות של פגיעה. את הפגיעה הכי גדולה עברו החבר'ה בעוטף עזה, שחוו אסון נוראי. אין מה להגיד. ויש את המשפחות של החטופים או משפחות של חיילים שנפלו, משפחות שכול, שמהן המלחמה הזאת לקחה הכי הרבה. מתחתיהן נמצאים אנחנו, שמפונים מביתנו. לא יכול להגיד שלקחו לי את הבית אבל אני לא יכול לגור בו, ואני לא יודע מתי אני אוכל לגור בו ואני גם לא יודע אם אני אהיה מוכן לגור בו בהמשך. בכל מקרה, מה שהיה לא יהיה עוד. ומתחתנו יש גם את המשפחות המילואימניקים, אנשים שלא בבית כבר המון חודשים, המשפחה שלהם מתפקדת בלעדיהם. במקרה שלי ספציפית המשפחה שלי זה גם וגם, זאת אומרת אני גם במילואים ואנחנו גם מפונים. ומתחת יש את הציבור הכללי, שלפי מה שאני שומע מחברים שגרים במרכז החיים שם פחות או יותר חזרו לשגרה מלאה.  לפעמים אני שומע או קורא איזה טוקבק ויש הרגשה של אטימות. היה לדוגמא שלב שקיבלנו מהמדינה מענק לפסח, ואיזה מישהו הגיב וכתב, "המדינה שורפת כסף סתם, המפונים מתעשרים על חשבוננו." ואני רציתי לכתוב לו בתגובה ולשאול אותו אם הוא יודע כמה עולה לארח סדר פסח כשאין לך בית לארח בו.

בסוף, אנחנו - החיים שלנו הם לא אותו דבר. הם לא החיים הרגילים שלנו וכנראה לא נחזור לחיים הרגילים שלנו. גם כשהמלחמה תסתיים ונוכל לחזור הביתה כנראה שחלקים ניכרים מהקהילה שלנו כבר לא יחזרו, ובאופן כללי נפרם המרקם החברתי והכלכלי בקיבוץ שלנו ובצפון בכלל. לא משנה מה יהיה המצב אליו נחזור, זה לא יהיה למה שהיה אז. וחשוב לי שידעו את זה. גם אם במקומות אחרים במדינה זה נראה שאם אתה לא פותח חדשות אתה לא יודע שיש מלחמה, אז אנחנו חיים אותה.

הכל פתוח 

המצב הזה דוחף אותנו לבחון את כל הרעיונות. ואולי זה דווקא דבר טוב. השגרה שלי נעלמה, הבסיס היציב שלי נעלם, אין אותו - אין לי את הבית, אין לי את מערכת החינוך, אין לי את הקהילה - זה מכריח אותי לעשות בחירה, או בחירות, אבל מתוך זה הכל פתוח. אנחנו בודקים את הכל, אנחנו פתוחים להכל. ויש בזה דווקא משהו חיובי. המציאות מכריחה אותנו לעשות דברים שלא היינו עושים, כי כנראה היינו נשארים באזור הנוחות שלנו. עכשיו אנחנו נמצאים בצומת החלטה כזאת ואני מקווה שיצא מזה משהו טוב.

שיקום

למרות הטלטלה האישית שהמשפחה שלי עוברת, ולאן שזה ייקח אותנו, אני עדיין פעיל בהנהלה של הקיבוץ. החלטנו עכשיו להתחיל תהליך של גיוס תרומות, גם לציוד חיוני לתקופה הנוכחית - ציוד כיבוי אש, ציוד חילוץ והצלה - וגם לשיקום של הקיבוץ גם ברמה הפיזית וגם ברמה הקהילתית.  לדוגמא, ב'גן תמר' חיים חיילים כבר 8 חודשים, וכל יום שעובר הוא נראה קצת פחות כמו גן וקצת יותר כמו מגורי חיילים, אז דיי ברור שיידרש שיפוץ ושיקום לפני שילדים יוכלו לחזור אליו. אותו דבר קורה גם במרכז הקהילתי שלנו, ובמבני תרבות וחינוך נוספים. אנחנו מקווים למשל שנוכל לבצע שיפוץ מקיף למרכז הקהילתי של הקיבוץ כדי שיוכל לשרת טוב יותר את האנשים שיבחרו לחזור לקיבוץ אחרי המלחמה. מעבר לזה אנחנו רוצים לגייס משאבים לתמיכה נפשית וחיזוק החוסן של הקהילה כדי לתמוך ולחזק את האנשים כבר כעת בזמן המלחמה, וגם לאחריה. 

אנחנו מקווים שאחרי המלחמה, כשכל זה יסתיים, אנשים ירצו לחזור, וכבר מתכננים את הדרך שבה נבנה את היישוב הזה והקהילה הזו מחדש.

לתרומות:

לתנועה הקיבוצית יש עמותה מוכרת שאפשר לתרום דרכה. זו לא עמותה שלנו ולכן חובה לציין שהכספים מיועדים לקיבוץ משגב-עם. אם מישהו מעוניין לסייע יכול גם ליצור איתי קשר במייל או בטלפון, ואקשר אותו לצוות של שמרכז את נושא גיוס התרומות. 

בן גידו: Bngido@gmail.com  / +972 545 613 099

פרטי חשבון לתרומות:

חשבון בנק על שם "מוסדות חינוך ותרבות של ברית התנועה הקיבוצית" (ע"ר) 

חפ 580035848 

הבנק הבינלאומי (קוד בנק) 31, סניף: 48, מס' חשבון: 330272