שמורה בלב מדבר

אביגל באר | עמיתים 2007 | עין גדי

פורסם ביולי 2024

אני אביגל, בת 34. אני מאיירת ויש לי עסק של מוצרים שאני מייצרת בארץ ובחו"ל. יש לנו 2 בנות, מרים בת שנה כמעט ויערה שעולה לכיתה א'. אני נשואה לאביתר ואנחנו גרים בבית-ספר שדה עין גדי, פה אביתר מנהל את תחום האירוח. 

עין גדי

עין גדי הוא שמורת טבע בלב מדבר יהודה, נווה מדבר שופע מעיינות ומפלים. בתוך השמורה יש אכסנייה ובית-ספר שדה, שהוא מתחם חינוכי של החברה להגנת הטבע. יש פה מצוק ותצפית שצופה אל ים המלח ממזרח ואל נחל דוד מדרום, ומשוטטים פה כל היום שפני סלע ויעלים, שמנשנשים את המדשאה. בימי שגרה, אנחנו מארחים פה קבוצות מטיילים ובתי ספר, אבל אחרי ה-7 באוקטובר הכל השתנה והמקום הפך ממקום אירוח לבית-ספר זמני למפונים.

ב-7 באוקטובר אני הייתי עם הבנות שלי בירושלים ואביתר היה בעין גדי, בעבודה. במהלך היום אביתר, ששירת ביחידה קרבית, כבר הבין שמגייסים אותו ושהוא נוסע לדרום. הספקנו לראות אותו בערב ולמחרת הוא נסע למילואים. בינתיים כבר הגיעו אלינו לעין גדי חברים מאוד קרובים מהעוטף, שתמיד מתארחים אצלנו כשהעניינים מתחממים בדרום. וככה נראו השבועות הראשונים שלנו – היינו פה בעין גדי אני והבנות, החברים והמשפחה המורחבת שלהם. עם אביתר היו שבועות שלא דיברנו, והיו פעמים שביקרתי אותו בחטף בבסיס, עד שהוא גם נכנס לעזה. 

משהו מתחיל

בתקופה הזו בקיבוץ עין גדי, הסמוך לשמורת הטבע, היתה הירתמות מאוד גדולה לאירוח של קהילות מפונות מבארי, חולית, שדרות ועוד. היה צורך ליצור מסגרת חינוכית לילדים המפונים מקיבוצי בארי וחולית. בהובלת שתי עמותות, ישראייד ועמותת דרור בתי חינוך, התקבלה החלטה ומשם לקח שבוע ימים להקים כאן בית-ספר, ממש יש מאין – כולל הגיוס של צוות, ריהוט, ציוד, הכל. לחלק מהכיתות הקימו אוהלים. חדר האוכל הפך להיות כיתה ג' וחדר אומנות. המשרד של אביתר, בעלי, נהיה חדר המורים וגם חדר המנהלת, וכשהיה צריך שימש גם כחדר ליועצת. המקום כולו הפך למשהו אחר לגמרי. 

בזמן הזה אני הייתי בעצם בחופשת לידה – מרים הייתה אז בת 3 חודשים – אבל הרגשתי שמשהו חשוב מתרחש ממש מתחת לבית שלי ושאני חייבת להיות מעורבת בזה. אז הכנסתי את מרים לתינוקייה של הקיבוץ – הרבה יותר מוקדם ממה שתכננתי – והתחלתי להתנדב בבית-הספר. כשפניתי למנהלת ושאלתי אותה מה היא צריכה, אף אחת מאיתנו עוד לא ידעה מה זה הולך להיות. בשלב זה היא פשוט הייתה צריכה עוד זוג ידיים, אז אמרתי טוב. חסר גלגל? אני הגלגל. זו היתה גם התחושה מכל מי שהגיע לפה להתנדב ופשוט הופיע, בלי לשאול שאלות. התקבץ פה צוות מאוד מיוחד שהגיע מכל הארץ – מורים מבארי שפונו בעצמם, מורים שקיצרו את שנת החל"ת שלהם, כאלה שחזרו במיוחד מחו"ל, סטודנטיות, מורות חיילות, מכניסטים ממכינת חולית, וצוות מדריכי טיולים של החברה להגנת הטבע (שגרים פה בבית-ספר השדה). היו כאלה שהגיעו מת"א או אילת ונסעו כל יום במשך שעה וחצי ויותר לכל כיוון. היו מורות שעברו לגור פה, בקיבוץ או בבית-ספר השדה, ביניהן גם מורות מפונות מהצפון והדרום שלא היה להן בית. המון אנשים שמה שמאפיין אותם, שהדרך שלהם להתמודד עם השבר – זו העשייה. 

בתוך המון חוסר ודאות ושינויים, המקום כל הזמן השתנה והתאים את עצמו. גם העבודה שלנו השתנתה המון. לאורך התקופה היו לי כל מיני כובעים שונים – כובע של לוגיסטיקה, של כח אדם, ניהול פרוייקטים, גם לימדתי אמנות. באיזשהו שלב תפסתי את התפקיד של ניהול הקשר מול משרד החינוך והסתדרות המורים. היו המון פערים בין המתכונת שמשרד החינוך רגיל לעבוד בה לבין הצרכים הייחודיים של בית-הספר. לקהילות מהקיבוצים האלו היו צרכים ייחודיים והיה צריך לתווך את הצרכים האלה למשרד החינוך. היה לנו ועד הורים מאוד מעורב ומרשים – אנשים שגם מתוך המצב ובתוך התקופה הזאת, היו שותפים פעילים. זו קהילה מאוד חזקה ויש להם המון כוחות, זה היה מאוד מרשים לראות. 

שמורה בלב מדבר

הגיעו לפה המון פניות מאנשים שרצו לעזור ולתמוך. היה המון רצון לתת, והיה צריך לייצר פה איזו חממה בטוחה שבה הילדים שמורים. בתור צוות ההנהלה היינו שומרי הסף. זה היה מאוד מאתגר. בחרנו מאוד בזהירות מי נכנס, אילו משאבים מגיעים. רצינו לשמור על הפשטות, על יציבות, לשמור כמה שיותר על אנשי החינוך הקבועים  ואנשי הטיפול הקבועים. אני גם מאוד נזהרתי בעצמי. כלומר, יש לי היום חיבור לכל מיני אנשים מהקהילה ולילדים, אבל היה לנו מאוד חשוב שהגורמים המלווים יהיו אנשי המקצוע האמונים על זה. 

היה גם המון עניין חיצוני במה שקורה פה בפנים ואחד האתגרים היה לאפשר פה מקום שהוא לא מתוקשר החוצה. הקהילה בחרה בכל מיני מקומות בהם היה נכון להם לתקשר ולהשתתף בכתבות, אבל בית-הספר שמר על עצמו מהבחינה הזאת, וזה באמת היה אתגר. וזה אתגר של התקופה הזאת, של העת הזאת. זאת הנטייה עכשיו – כשקורה משהו, אנחנו מתקשרים את זה החוצה, לרשתות, ולתורמים, מאוד מהר. האתגר היה לאפשר למקום הזה להיות קיים, להביא לפה את המשאבים שצריך, אבל לשמור על המרחב הפרטי של הילדים, של המשפחות.

ועם הזמן נוצר פה מרחב מאוד מיוחד. קמה פה גינה טיפולית יפהפייה, גינה פורחת, והילדים כל הזמן ניסו לחשוב על פתרונות יצירתיים איך למנוע מהיעלים להיכנס לגינה. נוצרה פה גם קהילה קטנה, זמנית ומאוד מיוחדת עם המון תמיכה הדדית, הזמנה לארוחות משותפות, והתכתבויות בווטסאפ על היעלים שאוכלים את הגינה. המורות שעברו לגור פה נהיו השכנות החדשות שלי, וכשאביתר חזר לסבב נוסף במילואים הן אפילו עזרו לי בשמירה על הבנות.במהלך השנה חווינו המון פרידות, משפחות שעזבו את השהייה במלון לטובת בתים ודירות זמניים, ביניהם נפרדנו מילדי קהילת חולית. הפרידות היו חלק מאתגר עבור הצוות והילדים, פרידה שנשאה תקווה ועצב יחד.  

בתחילת יולי נגמרה שנת הלימודים ונפרדנו מקהילת בארי ומצוות בית הספר וכל אחד המשיך לדרכו. 

היסטוריה בהתהוות

אני מנסה לא להישמע דרמתית אבל אני מרגישה שאני נמצאת במקום שבו ההיסטוריה קורית. ואני רואה את זה, ממש פה. הילדים משחקים משחקים שהם מתוך העולם שנוצר להם ב-7 באוקטובר. האנשים שהגיעו לפה – כל אחד מהם הוא סיפור שיכול היה לככב באיזה סרט על התקופה הזאת. אחד אחד. את פוגשת פה כל מיני דמויות ואת מרגישה שאת רואה פה איזה משהו מתהווה. 

עשינו סיור בבארי עם הצוות וההורים מבית-הספר, והם סיפרו לנו על החוויה של ה-7 באוקטובר מנקודת המבט של הילדים שעבדנו איתם. הקשבתי לסיפורים שלהם וחשבתי כל הזמן על סבא של אביתר, שהיה ילד בשואה, ועל הסיפורים שסיפר על השיקום שלו במחנות העקורים. הסיפורים האלה ליוו אותי לאורך כל התקופה הזאת. הרגשתי שאני רואה דור מתהווה, והסיפורים האלה שאני רגילה לקרוא עליהם – פה פגשתי אותם בעצמי. ראיתי גם תהליכים קיצוניים שקורים מאוד מהר בתקופה מאוד קצרה, לטוב לרע. ראיתי את ההיסטוריה בהתהוות.

וזה מה שאני מרגישה, שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממני. אני חושבת שאני חלק קטן מאוד, וזה נח לי, להיות חלק, קטן. נתתי ועשיתי כמה שיכולתי במסגרת המגבלות, אבל המגבלות היו רבות. זו היתה תקופה מאתגרת. בחוויה שלי, ואני גם רואה את זה בהתמודדות של אמהות ומשפחות צעירות סביבי, לגדל משפחה בתוך המציאות הזאת ולהיות אדם מתפקד איפשהו – במשפחה, בעבודה, במילואים – זה המון. אנחנו סוחבים המון. ב-7 באוקטובר אני איבדתי חברה, עדי ויטל קפלון, שהיתה אמא לשני ילדים קטנים מקיבוץ חולית. ובמשך שבועות אירחתי בבית שלי חברה מהעוטף שהיא אמא לשני ילדים קטנים, ומישהי אחרת שאני מכירה לא יכלה להתמודד עם החרדה וברחה עם הילדים שלה לחו"ל. כל אחת מתמודדת בדרך שלה, אבל כולנו מתמודדים. אנחנו הדור שמתמודד עם התקופה הזאת כהורים לילדים קטנים, ואני מרגישה שמעולם לא הרגשתי כל כך מבוגרת, עם כל כך הרבה אחריות.

לא מחכים ליום שאחרי

חלק משמעותי מהסיפור של המשפחה שלנו בתקופה הזאת זה המחאות, שקוראות להחזרת החטופים ולקיים בחירות עכשיו. זה חלק מההתמודדות המשפחתית הרחבה כבר מהשבועות הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר. אמא של אביתר, כבר בימים הראשונים, פשוט עברה לגור במאהל מול הכנסת. יש לה חמישה בנים לוחמים שכולם גויסו למילואים, והיא הייתה שם עם עוד אנשים שלא הרגישו שהם יכולים להיות בשום מקום אחר. 

לי ולאביתר לקח זמן להצטרף להפגנות. לא יכולתי להיות שם כל עוד אביתר היה במילואים ואני הייתי בהתמודדות עם הבנות, ואביתר מצידו רק חיכה לחזור ממילואים כדי להצטרף. ואני רואה את ההשפעה של זה על המשפחה שלי ועל החברה בכלל. אנחנו חברה מגויסת, והיכולת להיות ביקורתיים בתוך זה מאוד מאותגרת. זה שיח מתמשך ביני לבין אביתר. כל הזמן חיכינו שהוא יחזור הביתה ובאיזשהו מקום זה קצת דמה למדינה שמחכה ליום שאחרי, מחכה שיגיע היום בו נוכל שוב להיות ביקורתיים. אבל אנחנו מרגישים כבר המון זמן שאנחנו לא יכולים לחכות ליום שאחרי, כי הוא פשוט לא יגיע. אז למרות המילואים ולמרות הקושי, חלק מהשגרה שלנו עכשיו זו ההשתתפות במחאות – בקפלן, בכיכר החטופים, בירושלים. לפעמים אנחנו הולכים יחד ולפעמים לוקחים תורות. ברמה האישית שלי, המחאות היו עניין מורכב ושנוי במחלוקת בהתחלה. אבל היום אני מרגישה שזה הדבר היחיד שהוא עשייה מבחינתי. בתוך כל התקופה הזאת, זה המקום היחיד שנותן לי איזושהי תקווה.

ראיינה: ליסה שפר