שמי אריאל ג'ינו, עמיתים 2001. אני גר בירושלים, נשוי למיה ויש לנו חמישה ילדים. בשש השנים האחרונות אני מנהל את תכנית הערב לבנים בתיכון מעלה – תיכון ערב לנוער בציבור הדתי שנשר ממערכות החינוך המיינסטרים. התלמידים שלנו מגיעים מכל המגוון ההטרוגני הדתי בירושלים רבתי והמטרה שלנו היא לתת להם תעודת בגרות עם תהליכים אישיים וקבוצתיים, תוך אוריינטציה טיפולית מאוד חזקה. בעקבות המלחמה התחלתי גם לעבוד במחלקת פוסט טראומה במכון פוירשטיין, שם אני אחראי על התחום של הוראה והעשרה אינסטרומנטלית ועובד פרטנית עם חיילים, בעיקר ממלחמת חרבות ברזל.

​

החזית של המלחמה הזאת מבחינתי היא עם התלמידים

כשהתחילה המלחמה, כמעט כל הצוות החינוכי בתיכון גויס. נשארנו מורים בודדים בבית הספר. בכלל, בעולם החינוך הדתי-לאומי – הישיבות, המכינות, וכל מוסדות החינוך – כולם גויסו, מהמנהל ועד אב הבית. הרבה מוסדות פשוט קרסו, ולמעשה, בחודשי המלחמה הראשונים, אלפי תלמידים נותרו בלי שום מסגרת חינוכית.

אני לא גויסתי – נפצעתי קשה במלחמת לבנון השנייה, ומאז הפציעה אני משוחרר משירות ביטחון. כשהמלחמה פרצה, התחושות שלי היו מאוד מעורבות. מצד אחד, היה לי רצון מאוד חזק לתרום את תרומתי. הייתי סמ"פ וגם מ"פ לתקופה קצרה, ושמעתי על צוותים שחסרים להם מפקדים. ממש הרגשתי שאני רוצה לחזור לפיקוד קרבי, להביא את הניסיון שלי ממלחמת לבנון השנייה למקומות האלה. ומצד שני, המציאות הייתה שיש תלמידים – בטח נוער כמו שלנו – שנשארו בלי מענה חינוכי, בלי מענה רגשי, בלי כתובת של איש חינוך.

הייתי בדילמה – לדחוף את עצמי לתוך המלחמה הזאת, או להישאר מאחור ולחזק את העורף? ובסוף קיבלתי החלטה אסטרטגית עם עצמי: שמבחינתי, החזית של המלחמה הזאת היא עם התלמידים.

לאורך כל המלחמה הצלחתי להחזיק את בית הספר עם מערכת מלאה. אנשי הצוות שנשארו טחנו עבודה, לקחנו על עצמנו המון המון שעות. ואז קרה משהו ממש מעניין – התחלנו לקלוט תלמידים ממקומות אחרים, שפשוט לא היה להם מענה. היו כאלה שפונו, או שבית הספר שלהם קרס, או שלא יכלו להמשיך ללמוד בגלל אזעקות בלתי פוסקות. קיבלנו תלמידים משדרות ועד מרון, והבנתי עד כמה ההחלטה הזאת להמשיך להחזיק את בית הספר ולא לוותר עליו, הייתה משמעותית.

יש לנו תלמידים שהיו ממש במעגלים הראשונים של המלחמה הזאת – תלמידים שהיו להם חברים או קרובים בנובה, תלמידים שהאחים או ההורים שלהם היו מגויסים. והיכולת לתת להם יציבות בתוך כל הטירוף הזה של המלחמה, עם חוסר הוודאות, התחושה האפוקליפטית שהייתה פה, והקושי הרגשי המאוד גדול – זה היה משהו שלא יסולא בפז. בסוף השנה, התלמידים היו אסירי תודה. ואני, במבט לאחור, מאוד שמחתי על ההחלטה להישאר עם בית הספר ולא לוותר על החזית החינוכית הזאת.

הדבר הזה המחיש לי עד כמה החזית האזרחית היא חיונית, ועד כמה אסור שהיא תהיה מופקרת. יש צרכים בעורף הדורשים התכלות לאומית, אסטרטגית, ארוכת טווח. ראיתי סביבי מוסדות חינוך שמתרוקנים מצוות, מכינות קדם-צבאיות שמתפרקות – ואתה מסתכל מהצד ואומר: רגע, מי נותן מענה לכל זה?

 

לספר סיפור חדש על טראומה ישנה

במקביל למלחמה, קרה גם משהו ברמה אישית: איפשרתי לעצמי, לראשונה, לצלול לעומק לתוך סיפור הפציעה שלי. בספטמבר 2024 השתתפתי במסע עיבוד חוויות לחימה עם קבוצה של חיילים שלחמו ב-7/10. שם גיליתי עולם חדש שלא הייתי מודע אליו. זו היתה חוויה מדהימה, ולשמוע את הסיפורים של הלוחמים היה מאוד חזק ומאוד משמעותי. גיליתי עולם שלם של חיילים פוסט טראומטיים טריים שממש מחפשים איזושהי הנחייה מלוחמים – פצועים – ותיקים יותר כמוני.

אני מוזמן לא מעט בימי זיכרון להרצות בבתי ספר, ביחידות צבאיות ובמכינות קדם־צבאיות. עד עכשיו, סיפור הפציעה שלי תמיד סבב סביב הלקחים המבצעיים, המקצועיים והערכיים ממלחמת לבנון השנייה. אבל בסתיו האחרון הבנתי שיש רובד נוסף שלא נגעתי בו מעולם – ההתמודדות עם הפציעה, עם המשבר. אף פעם לא דיברתי על זה, ובוודאי שלא מול קבוצה. ופתאום ראיתי – זה הסיפור שחשוב עכשיו. יש כל כך הרבה סיפורי קרב, כל כך הרבה סיפורי גבורה. הספרים יתמלאו במעשים הירואים חסרי תקדים מהמלחמה הזאת – הרבה מעבר למה שאני עשיתי בלבנון השנייה. זה לא חסר. מה שחסר זה – מה עכשיו? איך מתמודדים עם פציעה? איך חוזרים לשגרה? איך נוחתים אחרי הטירוף? הבנתי שפה יש לי מה לתת.

אז התחברתי למחלקת הפוסט־טראומה במכון פוירשטיין. והעבודה שם פשוט מדהימה – לעבוד עם לוחמים שחוויית הלחימה פירקה להם את החיים, ולעזור להם, לאט לאט, להתחיל לבנות אותם מחדש. לפעמים ממש מהבסיס: הרגלים יומיומיים, משמעות, בחירה, חיפוש אפשרויות חיוביות לחיים. 

החוויה הזו פתחה אצלי משהו – חשיפה לעולם הפוסט־טראומה ולצורך האדיר שיש באוכלוסייה הזו, שהולכת וגדלה, שזקוקה לחיבוק חם דווקא מלוחם שנפצע לפני 17 שנה והצליח מאז להקים משפחה, לפתח קריירה חינוכית, ולהמשיך הלאה. גיליתי שדווקא השיתוף במשבר שלי, ולא סיפורי הקרב או החילוצים תחת אש שתמיד מבקשים לשמוע, הוא הרבה יותר משמעותי. 

וברמה האישית, המפגש הזה עם סיפור הפציעה שלי, עם הטראומה, נתן לי להרגיש דברים שלא הרגשתי בעבר, נגע בדברים שמעולם לא התמודדתי איתם. זה היה מטלטל. במובן הזה, נפתח בתוכי משהו – משהו שחיכה 17 שנה.

 

שני צירים מהותיים, היונקים מהמקורות היהודיים שלנו

אני הוסמכתי כרב, למרות שזה לא תפקיד שאני נושא באופן רשמי. אבל, בסוף הכל מתחבר ואין ספק שהמטענים הדתיים, התורניים, הם מאוד משמעותיים בעבודה שלי, גם עם הנוער וגם עם החיילים. זה בהחלט כלי מקצועי שעוזר לי בהמון היבטים, גם במקומות בהם אני לא נדרש לכותרת הזאת של רב.

יש פה שני צירים מהותיים שיונקים את התשובות מהמקורות היהודיים שלנו.

דבר ראשון, זה שבאתגר לאומי כל כך קשה, אם אתה לא מחובר למשמעות של הדברים, אם אתה לא מחובר למשמעות הרחבה יותר של עם ישראל, אתה פשוט מתייאש ומתכלה. היכולת לתת משמעות לקושי ולסבל, היא בעיני תרופה שממש מחייה ונותנת לאנשים כח. בן אדם מסוגל לשאת הרבה, כל עוד הוא מבין לאן כל זה הולך. אם הוא מוצא משמעות בסבל, הוא יכול לשאת אותו, כפי שאמר ויקטור פרנקל. אז היכולת לחבר את הנערים והלוחמים לסיפור הרחב יותר של עם ישראל — לגחלת הבוערת של העם היהודי — היא חיונית. ההבנה שהסיפור שלי הוא חלק ממשהו גדול יותר, מאוד מאוד חשובה היום לכל מי שנושא חלק מהעול הזה של המלחמה. אם זה בחזית של הלחימה מול האויב ואם זה בחזיתות החברתיות, החינוכיות. כי זה באמת קשה. קשה לחיות פה, להתרגל לזה שיש חטופים, להתרגל לאזעקות… הנורמליזציה הזאת יכולה להוביל לייאוש, התשה נפשית, ציניות וגם רצון פשוט לוותר. לכן היכולת להתחבר לשרשרת הדורות ולראות את עצמי כחלק ממנה, היא קריטית כדי לשאת את התקופה הזאת. החיבור הזה לזהות היהודית נותן משמעות. זו מהות שבלעדיה קשה מאוד להחזיק מעמד, בעיניי, באתגרים שיש לנו כיום כחברה.

הנקודה השנייה נוגעת למתח סביב השאלה של נתינה. השיח היום על פראיירים ועל הנושאים בנטל מייצר תחושה שצריך לבחור – או שאתה נותן לאחרים ומוותר על עצמך, או שאתה דואג לעצמך ומתנתק מהכלל. אבל אם אתה רואה את עצמך כחלק ממשהו גדול יותר, המתח הזה נעלם. כשאתה שזור בתוך המרקם של העם היהודי, אין סתירה בין העצמי והחברה – אלא הם שלובים זה בזה. שוב, זו שאלה של זהות והגדרה עצמית. היכולת לשבץ את עצמך בתוך הסיפור היהודי היא קריטית במיוחד עכשיו, כשנדרשת מאיתנו כזו תרומה והתגייסות בכל החזיתות. כשאדם רואה את עצמו כאיבר בגוף הגדול שנקרא עם ישראל, נעלמת הסתירה בין האינטרס האישי לבין האינטרס של החברה או הקהילה. 

שני העקרונות האלו מלווים את כל מה שאני עושה מאז המלחמה: האחד – לתת לאנשים משמעות למה שעובר עליהם, לקושי ולסבל; והשני – לעודד אנשים להגדיר את עצמם כחלק ממשהו גדול מהם. אלה שני צירים שנוכחים בכל התחומים שבהם אני פועל.

 

אני רוצה להיות מונע לא מכעס אלא מתוך אהבה

בהיבט הלאומי, כולנו מסתכלים על המציאות וכולנו – מכל צד פוליטי – מלאי ביקורת וכעסים כרימון. ואני פשוט לא שם. אני בוחר לא להיות שם. אני רוצה להתמקד באות שלי בספר תורה, איפה שאני יכול באמת לתרום את התרומה הסגולית שלי. אני ממקם את עצמי איפה שאני יכול לתרום את התרומה הנכונה והטובה ביותר, ואני באמת מתאמץ להניח את הכעסים האלה בצד. אני רוצה להיות מונע לא מכעס אלא מתוך אהבה. אהבה לבני אדם, אהבה לנוער. אהבה גדולה מאוד ללוחמים שנתנו את הכל, חזרו הביתה ואז גילו שהם נתנו עוד משהו.