ביומיום אני מנהל את תחום קשרי ממשל ומדיניות בארגון "מגמה ירוקה", אחד הארגונים הסביבתיים הכי גדולים בארץ. זה ארגון שטח שפועל בהרבה זירות והמון תחומים – היערכות לשינויי אקלים, אנרגיה, תכנון, זיהום אוויר, פסולת… המון נושאים שהיום נזנחים תחת סדר היום. אני נמצא בצומת שבין הכנסת לבין הממשלה:  אני עובד יחד עם פוליטיקאים – חברי כנסת, שרים – לקדם נושאים סביבתיים שעומדים על הפרק, בין אם ע"י קידום פרואקטיבי של חקיקה ובין אם ע"י התנגדות ומאבק במהלכים פוגעניים. 

 

היום משבר האקלים נתפס כסוגיה רחוקה – או שלא מכירים אותה בכלל או שחושבים שהיא לא רלוונטית לישראל. האתגר הגדול שלנו הוא להחדיר נרטיב שהסביבה זה הכל – זה הביטחון, המזון, המים שאנחנו שותים והאוויר שאנחנו נושמים. זו הגישה שלנו לטבע וגם ההיערכות לאירועי קיצון. המסר הוא שכולנו מושפעים – ולכן כולם צריכים לקחת חלק במאבק. בניגוד להרבה ארצות אחרות, הסביבה בישראל לא עברה פוליטיזציה. אז אמנם זה לא בראש סדר העדיפויות של אף אחד, אבל אנחנו גם לא במצב שבו השמאל דוחף את האג'נדה הסביבתית והימין מתנגד לה. זו חצי נחמה, אבל זה מאפשר לי ליצור המון שותפויות עם מנעד רחב של פוליטיקאים מכל הקשת.

 

ההזדמנות הכי גדולה שמזדמנת לי בתפקיד הזה היא להיפגש עם אנשים, לרתום אותם. הגיל הצעיר שלי מביא איתו המון הזדמנויות לקדם מדיניות כי זה בולט בנוף ואנשים מתייחסים לזה אחרת. דווקא מכיוון שהמון אנשים בכנסת ובממשלה לא מבינים את הנושא, יש מקום, כשהדבר מזדמן, לדחוף לשינויים. ואנחנו מצליחים. באפריל, למשל, הצלחנו לשנות חקיקה ממשלתית כמעט ב-180 מעלות. הנוכחות שלנו בשטח, בסופו של דבר, היא קריטית. 

אין לנו ברירה אלא לדחוף ולשנות. זה לא להגיד מה ריאלי או לא ריאלי פוליטית, אלא להגיד מה שנכון. אנחנו חייבים לעשות את זה. אחד המאבקים הכי גדולים של הארגון היה לפנות את המפעלים המזהמים בחיפה. זה תהליך שהתחיל לפני עשרים שנה וסוף סוף אושר בממשלה הנוכחית. לאף אחד לא היה ברור איך בדיוק יפנו בתי זיקוק ענקיים בלב מטרופולין. והנה אנחנו היום, כעבור עשרים שנה, ופינוי המפעלים סוף סוף אושר בממשלה. אז אני חושב שצריך להגדיר מטרה, ולא לשאול אם היא נראית ריאלית באותו הזמן. צריך לחלום ולהצליח לראות מציאות אחרת.

שמעון פרס אמר שאנשים פסימיים ואנשים אופטימיים מתים אותו הדבר אבל חיים אחרת. אין למה להיות פסימיים. אנחנו חייבים להיות אופטימיים. אין לנו דבר מלבד להיות אופטימיים במציאות הנוכחית.

 

קונספציה אחת שממש נתקלנו בה בזמן המלחמה עסקה בקשר שבין אנרגיה מתחדשת למשבר האקלים ולביטחון אנרגטי. חברות הגז והנפט תמיד טוענות שאלו המשאבים שיביאו ביטחון אנרגטי. ואז, תוך כדי המלחמה, התחילו פתאום לדבר בישראל על משהו שלא היה מוכר עד עכשיו -- תרחיש העלטה, שבו חיזבאללה וחמאס מצליחים לפגוע בתחנות הכוח שלנו. זה גרם לנו להתחיל להבין שמשק החשמל בעצם לא כל כך עמיד, והביטחון האנרגטי לא כל כך בטוח. לעומת זאת, משהו שהרבה אנשים לא יודעים הוא שבעזה – לפני המלחמה – רוב החשמל יוצר מאנרגיה סולארית. יש לנו יותר מ-300 ימי שמש בשנה באזור הזה, ובכל זאת ישראל מייצרת רק כ-12% מהחשמל שלה מאנרגיה סולארית, בעוד שבעזה מדובר ביותר מ-70%, מה שדי מדהים. אני זוכר שראיתי איזה ראיון על החיפושים אחר מחבלים בתוך מנהרות ברצועה, ושמצאו שם פאנל סולארי מחובר לתוך האדמה. כלומר, המחבלים בעזה הבינו הרבה לפנינו שהשמש היא המשאב הטוב ביותר לשמור על ביטחון אנרגטי. אנרגיה סולארית היא במקרה גם הדרך הכי אפקטיבית להפחית פליטות גזי חממה. אלו הממשקים שבהם הכל מתחבר: ביטחון אנרגטי יעזור להפחית פליטות, להפחית את זיהום האוויר ולעצור את משבר האקלים, ויעזור בסופו של דבר לספק חשמל אמין, נקי, זול יותר לאנשים. אבל הממשלה, במקום להחליט על תכנית חירום להאצה של פריסת אנרגיה סולארית, הקימה עוד שתי תחנות כח חדשות. אנחנו ניצבים מול אנשים אטומים שהסביבה לא מעניינת אותם ופקידי ממשל נגועים בלוביסטים ואינטרסים כלכליים. 

 

השנה האחרונה הייתה שנה מאוד קשה לסביבה בארץ. המגוון הביולוגי של ישראל הוא בין הייחודיים ביותר בעולם—אנו ממוקמים בצומת של שלושה יבשות, מה שמוביל למגוון יוצא דופן של מיני בעלי חיים. אנחנו גם המסלול השני בחשיבותו בעולם עבור ציפורים נודדות. אבל בזמן מלחמה, הרבה שמורות טבע נהרסות על ידי פעילות צבאית ושריפות, שהיו הגרועות ביותר שישראל חוותה מאז קום המדינה. כמו לאנשים, גם לטבע יידרשו עשרות שנים ומאמצים משמעותיים להתאושש מהנזקים של המלחמה.

 

אנחנו חייבים להגיד שאפשר אחרת ולהציב חזון אלטרנטיבי. אנחנו גם חייבים לעשות שיתופי פעולה. סוגייה מאוד גדולה שאני עוסק בה היום, למשל, היא ים המלח. ים המלח נמצא בלב שלוש רשויות: ירדן, הרשות הפלסטינית, וישראל. ואנחנו מבינים שאם אנחנו רוצים לשקם את ים המלח ולהתחיל להזרים מים אליו, אנחנו חייבים שיתוף פעולה. עוד דוגמא היא הסיפור של שריפות פסולת. היום משבר הפסולת בישראל הוא אדיר. אנחנו מטמינים 80% מהפסולת שלנו ושריפות פסולת פיראטיות הן מכת מדינה מטורפת. היום הגורם המסרטן מספר 1 בישראל הוא זיהום אוויר כתוצאה משריפת פסולת. המון מהשריפות מתרחשות בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. אבל מה לעשות, הסביבה היא אחת, ולאנשים שחיים סמוך לאיפה שעוברת גדר המערכת לא אכפת איפה הפסולת נשרפת. אכפת להם שהם נושמים אוויר מזוהם. זה מה שנקרא "מפגעים חוצי גבולות". אז בלי קשר למחנות פוליטיים ולעמדות ביטחוניות, כולנו חיים תחת שטח אחד ואם אנחנו לא נדע לעבור את המשבר בסולידאריות ולא נדע להתמודד עם מאבקים סביבתיים ביחד אנחנו פשוט נכשל. זה לא עניין של לנסות או לא לנסות, פשוט אין ברירה. חייבים להבין שכמו המצב בעזה, גם ברמה אקלימית – מה שלא נטפל בו עכשיו יתפוצץ אח"כ. לא נוכל לקבור את הראש בחול. 

שיתוף פעולה אחד נורא יפה שהתחיל לפני המלחמה הוא בין ישראל לירדן. ירדן היא שותפה מאוד גדולה שלנו בהמון תחומים, בין היתר גם בתחום האנרגיה. ישראל היום מייצרת אחוז מאוד קטן מהאנרגיה שלה מאנרגיה מתחדשת לעומת ירדן – עם תנאים דומים לשלנו – שמייצרת 50% מהאנרגיה שלה מאנרגיה מתחדשת. לעומת זאת, ישראל מצטיינת בדבר אחד: במים. אנחנו יודעים לעבוד עם מים, אנחנו יודעים להתפיל מים, ואנחנו יודעים להשתמש במים ולנצל את המשאב הקריטי הזה. משאב שאין אותו לירדן. כך נוצר תהליך שנחתמות הבנות ומתחילה להתגבש עסקה שבה אנחנו נעביר לירדן מים והיא תעביר לנו חשמל. וזה דבר מדהים. בסופו של דבר אנחנו מצליחים לגשר פה על אינטרסים ופערים ולייצר שותפויות כדי להתמודד עם הסוגיות החשובות כל כך.

 

בסוף החודש יתקיים דיון היסטורי בבג"צ על תביעה שהגשנו, בני נוער ובני הגיל השלישי יחד עם מגמה ירוקה, על הקשר שבין משבר האקלים לבין הזכות שלנו לחיים וביטחון ועל פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זו תביעה שבאה אחרי סדרת תביעות דומות בבתי דין לזכויות אדם ובתי דין עליונים במדינות אחרות – באירופה, אוסטרליה, ארה"ב – שבהם ניצחו תביעות כאלה ובעצם הצליחו לחייב את המדינה, דרך בית המשפט, להתמודד עם משבר האקלים ולהפחית פליטת גזי חממה. וזה מאוד מרגש אותי, אחרי המון המון ניסיונות לשנות את המצב בשטח. זה לפעול בכל הזירות ואני תמיד מקווה לטוב ביותר.

 

יש לי אמון בעשייה. כל יום מחדש אני רואה איך הנוכחות שלנו משנה ומשפיעה, כמה העשייה היא חשובה ולמה אסור לנו להפסיק. מה שנותן לי אופטימיות זה לראות את האנשים שפועלים לצדי. אין דבר יותר מרגש מלעמוד בסולידאריות אחד עם השני במאבקים שהם בסופו של דבר מאבקים על החיים, על הזכות של כולנו לחיות פה בקרוב.