ציון אבונה ('07), גרה בהוד השרון. נשואה לרן ואמא לשחר ואיתי. סרן במילואים בחטיבת דובר צה״ל ופרקליטה לשעבר במחוז מרכז - פלילי. עבדה כדוברת נשיאות המגזר העסקי והתאחדות האיכרים, וכעת מתחילה תפקיד חדש כדוברת רשת החינוך המדעית-טכנולוגית הגדולה בישראל, רשת אורט.

​

החטופים שנשארו מאחור

במוצאי שבת האחרונה הלכתי להפגין בפעם הראשונה. לא הייתי באף הפגנה עד עכשיו, גם לא סביב הרפורמה המשפטית כי, בזמנו, באמת חשבתי שהדעה שלי לא רלוונטית. חשבתי—יש דרג נבחר, רוב הציבור בחר בו, וזה לא משנה מה העמדה שלי.

והאמת היא, שגם היה בי המון כעס. כעסתי שבמשך 11 שנה רק ליוצאי אתיופיה הפריע הסיפור של אברה מנגיסטו. 

אצלנו בקהילה יש אחוזי גיוס גבוהים לקרבי, ומוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי. אני לא מכירה משפחה אתיופית שמהססת לשלוח את הילדים שלה לצבא, למרות הקרבה הכלכלית של משפחות רבות שמגיעות מרקע סוציו-אקונומי נמוך. כל הזמן שאלתי את עצמי, למה החברה הישראלית לא מתייצבת גם למענם? איך יכול להיות שהאדם הכי פגיע בחברה שלנו—אדם הלוקה בנפשו, ממשפחה מפורקת וקשת יום—נשאר מאחור? חשבתי, זה אמור לזעזע את כולם! את כל המדינה! חמאס החזיק בהדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד, ואיפה הייתם, כל האלפים שפגשתי בכיכר הבימה? עכשיו, זו אפילו לא סוגיה פוליטית. אנשים אומרים, "הוא חצה את הגבול מרצונו," אבל איזה מין שיקול דעת יש לאדם פגוע נפש? כנ"ל לגבי הישאם אל-סייד. זה מרתיח אותי. כשמנגיסטו ואל-סייד סוף סוף חזרו בפברואר, זה חיזק את התחושה שפשוט שכחו אותם במשך 11 שנים בעזה. ואלוהים ישמור, אם לא היה את ה-7 באוקטובר, לא הייתה עסקה, וכנראה שהם לא היו חוזרים בכלל.

 

אנחנו שוכחים איזו זכות אדירה יש לנו

היה לי לאחרונה ויכוח עם מפקד לשעבר שהפך לחבר, אלוף משנה בצבא, על כך שהוא כבר הרים ידיים וויתר על המדינה. ואני חשבתי לעצמי—טוב, נו, הוא צבר. הוא לא יבין לעולם מה זה להיות יהודי במדינה זרה. הוא לא יבין לעולם את המשמעות של להסתובב ברחובות ישראל ולהרגיש בעל הבית. אני בת לעולים, עליתי בעצמי לישראל בגיל חמש. אמנם הייתי קטנה כשעזבנו את אתיופיה, אבל אני זוכרת טוב מאוד את הפחד של להיות ״פלאשה״ ״ביתא ישראל״ או לציין חגים. אני זוכרת איך בראש השנה אבא שלי ואחי יצאו מוקדם בבוקר להתפלל, כשאני ואחיותיי עוד ישנו, וסירבו לספר לנו אחר כך איפה היו ולמה לבשו בגדי חג—כי זה היה סוד. אני תמיד דואגת להזכיר את זה לעצמי—במיוחד כשקשה פה בארץ—איזו זכות אדירה יש לנו, איזה נס קרה לנו. כי אף על פי שקשה פה, אנחנו הולכים ברחוב עם ראש מורם.

היה לי לאחרונה ויכוח עם מפקד לשעבר שהפך לחבר, אלוף משנה בצבא, על כך שהוא כבר הרים ידיים וויתר על המדינה. ואני חשבתי לעצמי—טוב, נו, הוא צבר. הוא לא יבין לעולם מה זה להיות יהודי במדינה זרה. הוא לא יבין לעולם את המשמעות של להסתובב ברחובות ישראל ולהרגיש בעל הבית. אני בת לעולים, עליתי בעצמי לישראל בגיל חמש. אמנם הייתי קטנה כשעזבנו את אתיופיה, אבל אני זוכרת טוב מאוד את הפחד של להיות ״פלאשה״ ״ביתא ישראל״ או לציין חגים. אני זוכרת איך בראש השנה אבא שלי ואחי יצאו מוקדם בבוקר להתפלל, כשאני ואחיותיי עוד ישנו, וסירבו לספר לנו אחר כך איפה היו ולמה לבשו בגדי חג—כי זה היה סוד. אני תמיד דואגת להזכיר את זה לעצמי—במיוחד כשקשה פה בארץ—איזו זכות אדירה יש לנו, איזה נס קרה לנו. כי אף על פי שקשה פה, אנחנו הולכים ברחוב עם ראש מורם.

לא חסר ליוצאי אתיופיה על מה להתלונן, וב-2015, כשיצאנו להפגין נגד שיטור יתר, ההורים שלי כל הזמן אמרו לנו – אל תשכחו מאיפה באנו. אל תשכחו מה יש לנו. זה שאתם יוצאים עכשיו להפגין ולהגיד "זה לא תקין וזה לא בסדר", זה סימן שאתם בעלי הבית פה, שאתם חלק. וגם אם גורמים לכם להרגיש שאתם לא, אתם כן. כי מי שמרגיש מספיק בטוח בעצמו לצאת לרחובות ולצעוק, בעצם אומר "אני חלק, אני בעל הבית, אני רוצה לקבוע גם". 

אני מנסה מאוד, כמו ההורים שלי, לתת לילדים שלי את ההבנה והערכים כדי שחס וחלילה אפילו לא יעלה בדעתם, בעוד כמה שנים, להרים ידיים ולוותר הארץ הזאת. 

 

אם המדינה לא תעשה את העבודה שלה—אנחנו נעשה אותה

הייתי בהריון כשפרצה המלחמה. ניסיתי להתנדב ביחידה שלי בדובר צה"ל, אבל שלחו אותי הביתה. לא הסכמתי לשבת בחיבוק ידיים, אז בדקתי מה עושות החברות מהיחידה—אמהות כמוני שגם להן בער לעזור. זה היה ממש בימים הראשונים של המלחמה, כשעוד חיפשו אנשים בדרום והיה עדיין חשש למחבלים ועוד לא הבנו מה קרה. אנשים לא ידעו איך להגיב לאירוע הזה והמדינה לקתה בהלם – גם בהיבט התקשורתי. אז החלטנו שאנחנו פשוט מתלבשות על התקשורת הזרה והתחלנו לעבוד. חיברנו כתבים למשפחות חטופים, שורדי נובה, ומפונים מהקיבוצים. הגענו לפלטפורמות שלא יכולנו לדמיין—הוצאנו כתבות במגזין TIME, ב-CNN, עם אנדרסון קופר, וגם ברשתות אירופאיות. מניסיוננו, הרבה פעמים קשה בצבא לתקתק דברים. דווקא בתור אזרחית, לא הייתי צריכה אישור מאף אחד כדי לארגן ראיון. פשוט הבאנו כתבים לסיורים בדרום, לראיונות עם משפחות שפונו לשפיים, מצאנו כמה אנשים שמדברים ברהיטות, משפחות שמצטלמות טוב, וכתבנו בנקודות מסרים חשובים באנגלית.

במהלך כל הזמן הזה, המדינה עדיין הייתה בהלם. אחרי חודש, התבקשנו להעביר את רשימת הקשרים שלנו—עם מידע על משפחות החטופים, שורדי הנובה ועוד—למשרד החוץ. לקח חודש, עד שהמדינה התאפסה על עצמה והתחילה להניע דברים.

אני מתרגשת כשאני מדברת על זה כי זה נראה לי אופי כל כך ישראלי, שאומרים לך "לא," ואת חושבת, "אוקי, לא תתנו לי להיכנס דרך הדלת? אני אכנס מהחלון." באתי ואמרתי, "אני רוצה לעשות מילואים!" ואמרו לי, "חמודה, תחזרי הביתה, את בהריון." ובסוף, כל הנשים האלה—כולן בהתנדבות, תוך כדי עבודה וילדים ובני זוג במילואים – הקדישו לזה כל כך הרבה זמן ולילות. וזו הרוח הישראלית: גם אם אין לי תפקיד רשמי, יש לי אחריות. אף אחת מאיתנו לא עבדה במשרד החוץ ולא שירתה באותו הזמן בדובר צה"ל. ובכל זאת, לקחנו על עצמנו את המשימה כי הרגשנו אחריות על המדינה ואם המדינה לא מתפקדת ומשרדי הממשלה לא עושים את העבודה שלהם, אז אנחנו נעשה אותה. זה, בעיניי, הדבר הכי מדהים שיש לנו בעם הזה.

 

אם רק ננמיך לרגע את הלהבות

כל ערב אני לומדת דף יומי בזום. אני לא דתייה, לא שומרת שבת, אבל אני חלק מקהילה. ערב אחד, הרב סיפר לנו על איזה רב חרדי חשוב בירושלים ששמע על הקבוצה שלנו והתרגש כל כך שהוא הזמין אותנו אליו הביתה. בהתחלה חששתי ללכת, אבל אמרו לי: "הכל בסדר, בואי כמו שאת." אז הלכנו. ואולי זה כי המלחמה הייתה כל כך טרייה, אבל השיחות היו כמו בכל מקום אחר. דיברנו על הילדים, כולם קיטרו על אותם דברים—על הבעלים שלהן—ורצו שם בדיחות פנימיות ביידיש. מישהי הסבירה לי אחת, ופתאום הבנתי, "היי, יש את אותה הבדיחה גם באמהרית! אני חייבת לספר לאמא שלי!"

ברגע הזה, הבנתי שאין באמת זרות. הניכור הזה שאנחנו חווים—הוא לא כזה גדול. כמובן שיש הבדלים. אני לא תמימה. אבל הפער לא כזה עמוק כמו שהתקשורת מנסה להציג. בסופו של דבר, לאמא הזאת יש את אותם הפחדים שיש לי. ואני בטוחה שהיא רוצה מדינה יהודית חזקה בדיוק כמוני. אנחנו יכולים להוריד לרגע את ההגנות שלנו, לפרק את החומות. אפשר. אם רק ננמיך לרגע את הלהבות ונפסיק לקחת את המדינה הזאת כמובנת מאליה.

בדיוק מסיבה זו, השיעורים והמפגשים שברונפמן ארגנו לבוגרים בתחילת המלחמה היו כל כך משמעותיים בעיני. באותה תקופה הייתי זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. ההזדמנות לפגוש וללמוד לצד אנשים כל כך מיוחדים, עם כזה עומק, נתנה לי ממש אור ותקווה. אנחנו היום הורים, ולראות את הצעירים ולדעת שיש פה המשכיות וזה לא נעלם—לא המשכיות של ברונפמן, אלא המשכיות של אנשים טובים וערכים שמחזיקים את החברה שלנו—זה מאוד מעצים. הבסיס המשותף הזה חשוב. ההבנה שגם לאחרים איכפת מהמדינה הזאת, שגם הם רוצים שיהיה פה טוב, היא חשובה. אנחנו אולי לא מסכימים על כל דבר, אבל הבסיס המשותף הזה עושה טוב.