חודש לאחר השבעה באוקטובר, התחלנו לאסוף מהבוגרים והבוגרות שלנו סיפורים אישיים מהמלחמה, שתורגמו ונשלחו מדי שבוע לקהילת הבוגרים האמריקאית. ככל שחלף הזמן, ראינו כיצד גבר הקושי למצוא את המילים הנכונות ואת הכוחות הנדרשים לכתוב אותן. במקום כתיבה, התחלנו  להזמין את הבוגרים והבוגרות לשיחה. 

זכיתי מאז לראיין למעלה מחמישים בוגרים ובוגרות, מרחבי הארץ ולאחרונה גם מצפון אמריקה, ששיתפו וסיפרו על החזיתות האישיות שלהם בתקופת המלחמה: בבית, במילואים, במרחב הציבורי, בחדרי טיפול ובזירה הפוליטית. סיפורים על התמודדויות של הנפש ועל עשייה, על שאלות של זהות ונקודות של אור. יומן קולקטיבי על כל מה שישראל עברה בשנה הזאת ולצידה גם הקהילה היהודית מעבר לים.

הפרויקט הזה הפך עבורי עוגן בים סוער. יש משהו מנחם במפגש עם הבוגרים שלנו, באפשרות לתת להם רגע ומקום לאסוף את החוויות מהתקופה ולתת להן מילים.

אני מאמינה בכוחם של סיפורים – לשמר, לחבר, ליצור מעט סדר בכאוס ולראות אותו באור אחר. אני מוצאת תקווה במרחב הברונפמני הזה, שמביא קולות במלואם – אינטימיים וחשופים, מורכבים ועתירי ניואנסים, ומושרשים באהבת אדם.

זה מזכיר לי שבמָּקוֹם הרָמוּס והקשה הזה שלנו, סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ.

 

באסופה שלפניכם איגדנו שנים-עשר סיפורים בעברית מהשנה שחלפה, הפעם גם של בוגרים אמריקאיים, לצד שנים-עשר הסיפורים שפרסמנו באוקטובר שעבר. את כל הסיפורים בתרגום לאנגלית ניתן לקרוא כאן.

תודה לכל המרואיינים שהשתתפו ושיתפו, ולכל הקוראים שמחזיקים איתנו את המרחב הזה. 

 

בתפילה לימים של שקט, 

 

ליסה שפר 04'