זה מה שאנחנו עושים - אנחנו עושים שכול. אנחנו מבינים שכול

אליענה מנדל ברנר | תקוע | עמיתים 2007

פורסם בספטמבר 2024

אני אליענה מנדל ברנר (2007), המנהלת של עמותת קרן קובי מנדל, המציעה תמיכה למשפחות שכולות. אני גרה בתקוע, התיישבות בגוש עציון.

לב שבור

קרן קובי מנדל הוקמה כשאחי קובי וחבר שלו יוסף אישרן נרצחו בשנת 2001 בנחל תקוע, שנמצא ממש מחוץ לבית שלי. קיוויתי שהילדים שלי לא יצטרכו לחוות את האינתיפאדה שאני חוויתי בילדותי. אבל עכשיו זה מרגיש כאילו אנחנו חוזרים 20 שנה אחורה לאיפה שהיינו נרדפים שוב. אנחנו לא בטוחים. זה די משוגע לגור במדינת ישראל כאן עכשיו , וזה ככה כבר כמעט שנה. החופש הגדול ממש עכשיו נגמר וארבעת הילדים שלי חזרו לבית הספר. זו היתה אמורה להיות חזרה לסוג של נורמליות. אבל שום דבר לא נורמלי כרגע. זה היה שבוע קורע לב, לגלות שששת החטופים - שישה יהודים - נרצחו בדם קר; לדעת שהם היו בחיים ולא הצלנו אותם… וזה לא ממש משנה איפה אתה במפה הפוליטית, ימין או שמאל או מרכז, איפה שלא תהיה, זה שובר את הלב.

פחד

במהלך הקיץ בעלי עשה עוד 60 ימי מילואים. סך הכל הוא עשה 200 ימי מילואים השנה, ונראה שהוא ילך שוב בנובמבר. כחלק מהמילואים שלו, בעלי גם חלק מכיתת הכוננות של תקוע. השבת הזו הוא הוקפץ באחת בלילה. היו שלוש מכוניות תופת באזור. שתיים מהן נמצאו - אחת בכרמי צור, איפה שגיסתי גרה, והשניה בצומת הגוש, 20 דקות מהבית שלי. הם פחדו שהשלישית - זו שלא הצליחו למצוא - תגיע לתקוע. אז היינו ערים עד שלוש בלילה. הוא היה בשמירה ואני הייתי בבית לבד עם הילדים. זה החזיר אותי חזרה ל-7.10 כשהוא עזב ואני נשארתי עם הילדים, וההרגשה הזו של חוסר ביטחון וחוסר ידיעה מה הולך לקרות.

תמיכה

מאז ה-7.10 אנחנו בקרן קובי מנדל עובדים מאוד, מאוד קשה בניסיון לעזור לנפגעי טרור ואנשים שנפגעו ב-7.10 ומלחמת חרבות ברזל. הרגשנו שגוייסנו. זה מה שאנחנו עושים - אנחנו עושים שכול. אנחנו מבינים שכול. אז ברור שהיינו צריכים לעזור. אבל לא ידענו איך, וזה לקח לנו בערך שלושה חודשים של מחקר, של לשוחח עם משפחות, להבין מה דרך הפעולה הנכונה. התחלנו עם פשוט ללכת לשבעה. המשפחות השכולות הותיקות שלנו הלכו למשפחות שזה עתה שקלו את יקיריהן, פשוט לעזור עם עניינים טכניים ולתמוך. הרבה מהמשפחות האלה היו - ועדיין - מפונות, וישבו שבעה רחוק מהבתים שלהן.

מאז, שילשנו את הפעילות שלנו ואת הצוות שלנו, ואני עדיין מגייסת צוות. יש לנו היום 80 בנות שירות שעושות ביקורי בית ומסייעות לאלמנות בבית אחר הצהרים. אנו מארגנים קבוצות תמיכה ונופשים לאמהות, אבות, אחים ואחיות שכולים, אלמנות, זוגות, ויתומים צעירים ומבוגרים. אנחנו מקיימים מחנות קיץ לאחים ואחיות שכולים וליתומים, ואנחנו מתכננים לעשות מחנה חנוכה באילת, אם ירצה השם, ואם החותים יאפשרו. אנחנו מצפים שיגיעו כ200 ילדים שאיבדו אבא, אמא, אח או אחות בחברות ברזל וה07.10 ועוד 400 ילדים מהשכול הכללי.

התחלנו גם לעשות ריטריטים - בכל פעם לקהילה אחרת, לפי הצרכים שלהן. אנחנו תמיד מתחילים במעגל שיח עם איש טיפול. בשביל האמהות השכולות, ראינו שלאפשר להן לספר את הסיפור האישי שלהן היה מאוד מרפא. אבל האלמנות שבאו לריטריטים היו פחות מעוניינות בטיפול ורק היו צריכות קצת כיף. אז התחלנו לארגן מפגשים קבועים בבית קפה במקום קבוצות תמיכה. כל מה שאנחנו עושים כולל מרכיבים של טיפול וגם של כיף, ו- הכי חשוב- מפגש עם קבוצת השווים. בסוף, זה מה שהכי מרפא.

שכול

אנחנו עוזרים גם עם "שכול לאומי" - אנשים שאיבדו את יקיריהם במלחמה או ארוע טרור, וגם עם "שכול אזרחי"- אנשים שאיבדו מישהו למחלה, אובדנות, תאונה או כל טרגדיה אחרת. כשנכנסתי לתפקיד של מנהלת העמותה, לפני שלוש שנים, החלטנו להתחיל להתמקד הרבה יותר בשכול אזרחי. אנחנו הארגון היחיד שמסייע לכל המשפחות השכולות והתמקדנו בעיקר באלה שלא קיבלו שום עזרה מהמדינה או ממקור אחר.

אחרי הקמת מחלקה ייעודית ל-7.10 והמלחמה, המשכנו את העבודה שלנו גם למען השכול האזרחי. התלבטנו אם להפריד בין שתי הקבוצות. ראינו שמשפחות השכול האזרחי שלנו הרגישו שקופות, בלי אפשרות להביע את האבל שלהן - כאילו השכול הלאומי העצום איכשהו דחק את הכאב שלהן לשוליים. אבל המלחמה הוציאה את הכל החוצה, את כל החרדה. כמו לכל העם היהודי,  רק מועצם פי אלף בקרב המשפחות השכולות. זה עושה את זה אפילו יותר מסובך. ראינו שהמשפחות האלה צריכות אותנו עכשיו יותר מתמיד, ורצינו לוודא שאנחנו עוזרים לשתי הקבוצות. אז ההפרדה הייתה לטובת שני הצדדים, לתת להם את המקום שלהן ולומר להן, מותר לכן להרגיש כאב. אני מרגישה שעשינו את הבחירה הנכונה.

פרספקטיבה

זו ממש רכבת הרים, אישית ומקצועית. זה החזיר אותי אחורה 23 שנים, להיזכר בכאב שהיינו בו, אבל לדעת שאני לא באותו מקום. לפגוש משפחות שזה עתה שכלו את יקיריהן נותן פרספקטיבה.

ביוני ארגנו יום למשפחות עם אלמנות ויתומים מכפר עזה ובארי. כמנחת הקבוצה, פחדתי: זה מאוד מאיים להנחות קבוצה עבור הנשים האלה, להיזהר לא לומר את הדבר הלא נכון, ולוודא שזה מותאם. אז התרפיסטית ואני החלטנו מראש מה אנחנו רוצות לשאול. בסוף ביקשתי מכולן לספר דבר אחד שהן עשו למען עצמן בשבוע האחרון. זה עבד מצוין והתחילה שיחה שלמה. ואז בסוף הן אמרו לי, את שכולה כבר 23 שנים, מה את יכולה להגיד לנו? תני לנו משהו. עניתי - וזה מאוד קשה לי להגיד את זה לאנשים שרק הרגע איבדו מישהו - שאומרים שצריך להתקדם הלאה עם החיים, אבל החיים שהיו אמורים להיות לכם הם לא החיים שיהיו לכם. ועכשיו (במיוחד במהלך השנה הראשונה, וכשכולכם מפונים מהבתים שלהם) כל החיים שלכם הם כאב. אמרתי, כשהם אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים, זה לא נכון. הכאב לא נעלם, אבל לאט-לאט החיים צומחים מסביב לכאב. ועם הזמן תראו שלמרות שהכאב עדיין שם, תהיו מסוגלים לחיות חיים מלאים.

זה היה מאוד מפחיד לומר את את זה לקהל הזה, ולא הייתי עושה את זה אם הם לא היו שואלים, אבל הרגשתי שהם צריכים את התקווה הזו. אחרי 23 שנים, המשפחה שלי במקום אחר מאוד יחסית לאיפה שהמשפחות האלה נמצאות עכשיו. אני יכולה לזכור את זה, אני יכולה לגמרי להרגיש את הכאב הזה, אני יודעת מה הן עוברות ולכן הכאב גם כל כך גדול עבורי. אבל הידיעה שאני כבר לא באותו מקום נותנת לי תקווה גם בשבילן.

תקווה

בסופו של דבר, אנחנו, העם היהודי, עם עם הרבה מאוד חוסן. אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לתת להם לשבור אותנו. כשאחי נרצח, אמא שלי הסתכלה על אבא שלי ואמרה, מה נעשה עכשיו? והדבר הראשון שאבא שלי אמר היה, אני לא הולך לתת להם לנצח. אני לא הולך לתת למחבלים להרוס את המשפחה שלי. עלינו לארץ כשהייתי בת חמש, רק חמש שנים לפני שקובי נרצח, וזה היה המסלול שהוביל את המשפחה שלנו. מצד אחד, מותר לך לכעוס, לבכות, ולהביע את כל הרגשות שלך. כולם לגיטימיים ומותרים. אבל באותו זמן, אנחנו לא הולכים לתת להם לנצח. אז ההתמודדות עם המלחמה מעלה באופן טבעי את כל הטראומות ואני מרגישה שאני חייה בפחד הרבה מהזמן. כשבעלי עזב שאלתי את עצמי למה לא קניתי אקדח. אני צריכה להיות מסוגלת להגן על המשפחה שלי. מצד שני, אין לנו מקום אחר ללכת אליו: זה לא כאילו שיותר טוב בלוס אנג'לס או במקום אחר… יש אנטישמיות בכל העולם. ואני מרגישה ש- כמדינה יהודית- אנחנו מחזיקים את הלפיד כאן בישראל כדי שכולם ידעו שהם תמיד יכולים לחזור הביתה. אנחנו חיים את ההיסטוריה, ואני בת מזל שהעבודה שלי היא חלק מזה. אנחנו עוזרים לאנשים בשנת השכול הראשונה ונהיה איתם עוד 20 שנה, בעזרת השם.

כוח

בשבילנו, כל יהודי מהתפוצות שמבקר בישראל בימים אלה ומשתתף, כל תרומה, כל היהודים שמשמיעים את קולם לגבי מה שקורה במדינה (גם אם הם לא כאן בעצמם), זה ממש מעצים. אני ממש מרגישה שהחיבור בין היהודים בתפוצות ואלה שבישראל התחזק מאוד בחודשים האלה. זה מאוד מאוד משמעותי לי, לדעת שהם מרגישים את זה ושאכפת להם, שהם באים לכאן - לאזור מלחמה - להראות את התמיכה שלהם. ואני באמת מקווה שהחיבור הזה ישאר הרבה אחרי שהמלחמה תסתיים. כי קרו הרבה דברים לפני המלחמה, והיה מעין ניתוק. עכשיו אני מרגישה כאילו חזרנו חזרה להיות יחד ואני מתפללת שהיהודים בכל מקום יבינו שבסוף, העובדה שיש לנו את מדינת ישראל, היא שמאפשרת לכולנו לחיות חופשיים כיהודים, גם כאן וגם בכל העולם.

ראיינה: ליסה שפר