מחשבות אופטימיות מתהליך השיקום

מעיין אור הוך | עמיתים 2019 | קיבוץ כברי  

פורסם בספטמבר 2024

בן 22 מקיבוץ כברי שבצפון. אני חובב ספרי פילוסופיה, אוהב לנגן, לטייל, וחולם להגיע למונגוליה וסין. התחלתי את השירות הצבאי שלי לפני שנתיים וחצי בתור מראיין פסיכוטכני אבל רציתי להיות לוחם, אז עברתי לשריון. נפצעתי בלחימה בעזה בחודש מאי, ועכשיו אני בשיקום. 

מתח ושיקום  

יש לי פציעה ברגל ובימים אלה, אני נמצא יומיים-שלושה בשבוע בטיפולים בתל השומר. המאבק היומיומי הוא בעיקר סביב השיקום – לעשות תרגילי פיזיותרפיה ולהתאמן על להרים את הרגל שנפגעה, ולהימנע מיציאה לשמש, כי יש לי כוויות ביד וברגל. זה מאתגר, בקיץ הישראלי. זה בפרספקטיבה הכי קטנה, הכי מיידית. 

מעבר לזה, יש את המתח בבית, בצפון. הקיבוץ שלי הוא לא באזור המפונה, אבל נמצא ממש לידו. כולם דרוכים, ואם רק עובר לידנו אופנוע אז הרעש מסובב ראשים. מצד שני, בסוף, גם בצל האיום והמתח סביב מה יהיה עם האיראנים, אנשים איכשהו ממשיכים עם החיים שלהם. זה מתח, אפשר לומר, קצת אבסורדי. כי זה מתח של המתנה, כולנו מחכים שיקרה או לא יקרה משהו. ובינתיים, בתור לוחם שעכשיו כבר לא נמצא בשטח, אני גם בדאגה על הפלוגה שלי. אני לא נצמד לחדשות על בסיס שעתי, אבל זה שחברים שלי שם זה דבר שמאוד מעסיק אותי.

הכרת תודה   

יש דברים חיוביים להודות עליהם ויש לי עכשיו הרבה יותר הכרת תודה לדברים שנראים מובנים מאליהם, כמו, למשל, לישון בלי נעליים, אחרי חודשים של לחימה. ויש משהו גם בידיעה, שיכולה להיות גם מצמררת, שאני חי בתקופה הכי משמעותית של הדור שלי. אני מודע מאוד לכמות הסיפורים שאני צובר. יש את הסיפורים העצובים, אבל יש גם את המצחיקים. למשל, כשנפצעתי, והייתי על כסא גלגלים, חבר שאל אותי מה אני רוצה לעשות ואני אמרתי, ככה סתם, שאני רוצה ללמוד לנגן על קמנצ'ה (זה כלי מטורף מאזור אזרבייג'ן, מנגנים בו גם בתורכיה – חפשו מארק אליהו). זה לא כלי פופולרי וזה לא כלי זול, אבל הוא פשוט יצר קמפיין גיוס המונים וגייס את הכסף. ועכשיו יש לי קמנצ'ה. 

יש גם נחת בתקופה הזאת. אני באמת מרגיש בכל רבדי את העוצמה של הסולידריות בחברה הישראלית. אנשים נרתמים לעזרה, לפעמים כל כך גדולה שהיא אפילו קצת מוגזמת. למשל, בגלל שאני מהצפון, אז יש איזו עמותה שדאגה לי ולעוד כמה חיילים פצועים לדירה ברמת גן, כדי שנוכל להגיע לשיקום בתל השומר. והשכנים שמעו שאנחנו חיילים שנפצעו, אז הם מכינים לנו אוכל איזה 3 פעמים בשבוע. יש אנשים שפשוט רוצים לתרום.

החיים מעבר לפוליטיקה   

אני מרגיש שהמציאות שאני פוגש ביומיום היא רגועה יותר מזו שמשתקפת דרך התקשורת. כלומר, אין ספק שהמצב הפוליטי בישראל לא טוב, אבל בסוף, אני אוסף טרמפיסטים חרדים ליד תל השומר, ויש יחסים טובים עם תושבי הכפרים הערבים שלידנו בצפון, וכשנפצעתי ופוניתי, אז גם אחים ערבים טיפלו בי. ואני חושב שמשהו במרחב הלא פוליטי, הלא מתוקשר, הוא הרבה יותר מלוכד. אולי יש לזה גבול. אבל החוויה שלי מהשטח היא עם המבט קדימה, לעתיד אופטימי של מדינת ישראל, מעבר לפוליטיקה של זהויות, ולמציאות שבה כל אחד שונא את השמאלנים, את הימנים, את החרדים, את הערבים.

שאלות של זהות פרוגרסיבית  

להיות שמאלני בשירות קרבי זה לא דבר פשוט. החיכוך עם האוכלוסייה האזרחית - בעזה או ביהודה ושומרון - הוא מכורח הנסיבות בלתי נמנע. אין ספק שזה הרתיע אותי בהתחלה, אבל אני חושב שבהרבה סיטואציות, בייחוד כאלה שקיים בהן חיכוך עם אזרחים, אני מעדיף שאנשים כמוני יהיו שם מאשר חיילים שמתנהלים באופן לא מקצועי עם הכוח שבידיהם, ועם פחות קור רוח. לשמחתי שירתתי עם אנשים מקצועיים וערכיים, אבל זה בכל זאת השפיע על הדיבור בינינו. הרגשתי גם שלקחתי את הסיטואציות יותר קשה מהם, כשעבור חלקם זו היתה פשוט עוד אחת מהמשימות.

בתור אדם המשתייך לחוגים הפרוגרסיבים, אני מוצא את עצמי עכשיו גם עסוק בשאלות של מתח וזהות, שאני בטוח שקיימות גם בארה"ב – כמה אני קרוב לחוגים הפרוגרסיבים ומהי נקודת המחלוקת, וכמה אני יכול להרגיש שייך למעגלים האלה כשבסוף אני לא מסכים איתם על השאלה של ישראל. ברור לי שאני מסכים עם החוגים הליברליים יותר, כל העניין של זכויות אדם, זכויות נשים ומיעוטים, הדברים שמתקבלים על הדעת בעיני. ומאידך כשאני רואה את האוניברסיטאות בעולם ואני רואה שהם באמת קרובים אלי בהרבה רבדי מחשבה אבל פתאום הם צורחים "free palestine" ואני מרגיש קצת שפתאום אני והם, שכביכול היינו באותו צד של המתרס, אז פתאום אנחנו בצדדים שונים. ואני לא רוצה להרגיש שונה מהם בדברים אחרים, אבל פתאום כשיש את השאלה הזאת שמעסיקה, אז לפעמים המחשבה שעוברת זה רגע, הם טועים בהכל או שאני טועה עכשיו או… איך אני יכול לחיות את המורכבות הזאת? זו גם שאלה של זהות. אני מרגיש גם שם וגם שם, ובסוף הערכים האלה מתנגשים, אז איך אני יכול לחיות גם את זה וגם את זה? אלה השאלות שאני שואל ואין להן מענה. 

לאן ממשיכים מכאן?   

אני חושב על הלחימה בעזה ואני שואל את עצמי, מה עושים? לאן ממשיכים מכאן ומה המטרה עכשיו? ברור שהחזרת החטופים זה יעד, ולמצוא את החמאס זה יעד. אבל בסוף, במובנים של כלים פרקטים, אני תוהה איך עושים את זה. ואני עסוק בזה דווקא יותר עכשיו, כשאני כבר לא שם בתוך הלחימה. עד מתי? עד לאן? ואין לי תשובה. בכלל. 

דור שמצליח לדבר על הנפש   

כשאני חושב על האתוס של הלוחם/לוחמת ואני מסתכל על הדור שלי, אני חושב שאנחנו דור הרבה יותר בריא מבחינה נפשית מהדורות הקודמים לנו. אני רואה את זה גם בשיקום וגם כשהייתי בלחימה, כמה אנשים מרגישים בנח לשתף את הקשיים שלהם. גם ברמה המערכתית, אני חושב שיש הרבה מאוד עירנות לבריאות הנפש. אצל לוחמים, למשל, יש ממש סכמה לטיפול בהלום קרב בתוך מצב של לחימה. ומעודדים אותך לראות קב"ן, פשוט לשתף במה שעולה, לא רק למי שמתמודד עם פוסט טראומה, אלא באמת כדי לפרוק. ויש בזה משהו מאוד מעניין, אני חושב, כי בסוף, כל האתוס הגברי הצבאי – אני חושב שמשהו משתנה בו, ונהיה יותר מכיל. ועצם זה שאנשים מדברים על המצב הנפשי שלהם בחופשיות, מספרים על החלומות ועל הקשיים, אני חושב שזה מעיד על משהו די בריא. אני רואה אנשים שעצם השיתוף ממש מקל עליהם על החוויה. גם במצבים שהיית ממש תחת אש, אבל בסוף אתה משתף ומתמודד ואפילו צוחק על זה – זו התמודדות בריאה. 

כוחה של אופטימיות 

אחד מחברי הטובים מברונפמן נפל במלחמה. אוריה גושן ז״ל. ואין ספק שמבין אירועי הלחימה וכמה שהדברים קשים בשדה הקרב, כשאתה תחת אש, בסוף אני חושב שהאבדן והאבל זה האירוע הכי קשה שהתמודדתי איתו. אוריה פעם סיפר לי, עוד לפני המלחמה, שהיה לו חבר שהוא איבד בפיגוע. ואני זוכר איך הוא אמר לי שחייבים לשמוח וחייבים להמשיך. וגם תוך כדי לחימה, כשהיה יוצא לנו לדבר, הוא היה משתף ומספר כמה שקשה, אבל גם כמה שצריכים בכל זאת לשמוח. הרגשתי ממנו את הכח של חיוך ושל אופטימיות. ואני חושב שאני מאמץ את זה. 

מכיוון שאני עדיין בשיקום, יוצא לי לפגוש המון פצועים במצבים כאלה ואחרים – חיילים, חטופים וניצולים מפסטיבל הנובה. אנשים שנלחמים יום יום כדי להזיז את הרגל. ואני מנסה מאוד להנחיל בהם אופטימיות. כי אני רואה שם אנשים שתקועים במעין מעגל שהם לא מצליחים לשמוח, ואז הם לא יוצאים ועושים דברים, והם לא מחלימים. בסוף, האופטימיות הזאת היא התרופה הכי חזקה. גם כהתמודדות רפואית. כשנפצעתי, הפתעתי את הרופאים במהירות שבה קמתי מכסא הגלגלים. ואני חושב שזה שהייתי ברוח יחסית טובה, גם כשהייתי בכסא גלגלים, זה מה שעזר לי לצאת ממנו. 

זו תקופה של המון חרדה ואבל בחברה הישראלית. וזה אולי נשמע כמו תובנה בנאלית אבל אני באמת חושב שאופטימיות ותקווה לחיים טובים יותר פה, זה חשוב וזה בריא. לשבת ולשתות קפה ולחשוב על הטיול שאחרי הצבא ועל הלימודים. להיות אופטימי בזמנים קשים, זה מאתגר. אבל חייבים להמשיך.

ראיינה: ליסה שפר