בית חולים זה מקום שמרגיש הכל

עודד מזל, אוגוסט 2025

אני עודד מזל, עמיתים 2011. גדלתי במשפחה דתית בירושלים, היום אני גר בתל אביב ונשוי לאמתי. אני עובד סוציאלי בבית חולים איכילוב. אני עובד פה גם בהמטואונקולוגיה ילדים וגם במרפאת להט"ב שנמצאת בהקמה. סיימתי לאחרונה תואר שני עם תזה בעבודה סוציאלית קלינית בטיפול בטראומה. התזה שלי חקרה העברה בין דורית של תפיסות גופניות בעקבות טראומה.

בית חולים זה מקום שמרגיש הכל

בית חולים זה גוף שמגיב בקיצוניות לכל אירוע חיצוני. ברגע שהתחילה המלחמה עם איראן, עברנו למתכונת חירום: המוני מטופלים שוחררו, כל מי שלא היה במצב אקוטי, ותוך פחות משמונה שעות כל בית החולים ירד מתחת לאדמה. באיכילוב יש חניון תת קרקעי בן ארבע קומות. ביומיום מכוניות חונות בו, אבל הוא למעשה ערוך להפוך לבית חולים חירום, עם מחיצות פופ-אפ להפרדה בין המחלקות והכל. זה מערך משוגע. אבל בסוף, זה עדיין חניון, והתנאים קשים.

בבי"ח לכל עובדת סוציאלית יש את המחלקה שלה ואת השגרה, אבל בעצם אנחנו תמיד גם בחירום. יש את החירום "הרגיל" – הקריאות באמצע הלילה סביב מקרים כמו פגיעה מינית, אלימות במשפחה, ילדים בהזנחה. ואז יש את ההתמודדויות של מלחמה. בשיא הלחימה, היו מגיעים לכאן מסוקים וחיילים פצועים. קולגות שלי ליוו חטופים ששוחררו ומשפחות שלהם. אם יש נפילה של טיל אנחנו, העובדים הסוציאליים, צריכים תוך 15 דקות לפתוח מרכז מידע טלפוני, כדי לתת מענה לאנשים שמחפשים את בני המשפחה שלהם שאולי פונו לחדר מיון, ולהגיע למיון לפגוש את האנשים. פגשנו עכשיו אירועים רבי נפגעים בהם לא יכולנו לשחרר אנשים הביתה כי לא נשאר להם בית לחזור אליו.

ובתוך כל זה, דיסוננסים. כשהתחילה המלחמה, היו אצלי במחלקה שני ילדים מתוקים מעזה שטופלו פה ונתקעו כאן. אי אפשר להחזיר אותם הביתה, במיוחד כשהם זקוקים למעקב רפואי סדיר. ועכשיו במלחמה עם איראן, אחד הטילים שפגע בבת ים, הרג ילדה שטופלה אצלנו. הילדה הגיעה לכאן מאוקראינה במיוחד בשביל טיפול רפואי, ונהרגה. זה הרבה דיסוננסים. וגם פחד. תחושה שאין מרחב מוגן באמת. ובשבועיים האלה של המלחמה עם איראן, בזמן שהנחיות פיקוד העורף היו להישאר בבית ליד מרחב מוגן, אני עבדתי כרגיל. והייתי צריך לנהוג, בלחץ, בכבישים פתוחים, ולקוות שלא יפול עלי טיל. הרגישו כאן את הפחד. מרגישים פה הכל.

השגרה הסוריאליסטית של מלחמה

גם החזרה לשגרה הייתה משוגעת. במשך שבועיים היינו מתחת לקרקע במצב חירום ופתאום ביום למחרת הכל חזר למקום והמשכנו כרגיל. זו מין מציאות כזאת שיש בה דרישה לחזרה לשגרה, אבל המעברים האלו כל כך חדים כל פעם. רואים שלאנשים לוקח רגע להתמודד ושזה מציף הרבה. פתאום האירוע עם איראן נגמר, חלף האיום הקיומי על החיים שלנו, אז אנחנו כביכול חוזרים לשגרה. והשגרה היא בעצם שגרה של מלחמה. אנשים מתים בעזה וחיילים נהרגים ויש חטופים, אבל הכל מרגיש עכשיו רחוק יותר. זה נוגע לי ללב אבל זה כבר לא היומיום שלי. איכילוב נמצא על כיכר החטופים, ובכל יום אני חולף על פני הסרטים הצהובים, התמונות של החטופים, המשפחות והמתנדבים שיושבים במאהל או מפגינים בכיכר. אז זה נוכח וקיים אבל, כואב להגיד… התרגלנו.

חוסן ותהליכי החלמה

מאוד קשה לטפל בטראומה כשהאירוע הטראומטי עוד לא נגמר. ידוע גם מחקרית שהתמשכות כזו מגבירה את התסמינים הנפשיים שעלולים להופיע בהמשך. אנחנו נמצאים בטראומה מתמשכת, שלא נפסקת, וזה משפיע על כולם. יש גם משהו יוצא דופן ספציפית בתופעה של ה-7 באוקטובר.

ההגדרה המקצועית של טראומה מתייחסת, בגדול, לארבע קטגוריות של חשיפה לאירוע: חוויה ישירה, עדות לאירוע, בשורה על חוויה של אדם קרוב או חשיפה חוזרת או קיצונית של אנשי מקצוע למקרים קשים. אבל ב-7 באוקטובר, עם הדברים שהופצו בטלגרם וגודל הזעזוע וחווית האיום שהיו כאן, בעצם כולנו היינו עדים למשהו באמת נוראי וגדול. אנשים ממש חוו את זה על בשרם והיה בזה משהו מאוד מאוד טראומתי גם למי שהיה יחסית רחוק.

יש גם את הנושא של מה שנקרא "בגידה מוסדית". יש סרטון מפורסם מצוק איתן שרואים בו חייל שעבר סיפור ממש קשה ואומר: "המדינה לא שמרה עלי. שלחתם אותי להגן אבל לא הגנתם עלי, ולא עזרתם לי כשהייתי צריך". אני חושב שחלק גדול מהעם חווה את הממשלה הנוכחית ואת המציאות כאן כאילו אין לנו אבא ואמא שדואגים לנו, שאנחנו סומכים עליהם. תחושה שיש לנו כאזרחים חוזה עם המדינה והיא לא עמדה בחוזה הזה. וכשיש איום על החיים שלך ואתה לא סומך שיגנו עליך, או אין לך אמון במניעים של מקבלי ההחלטות… יש בזה משהו מאוד מערער.

אז אפשר להגיד במובן מסוים שאנחנו עם בטראומה. מצד שני, חשוב מאוד להבדיל בין טראומה לפוסט טראומה. הקושי לאחר טראומה הוא מאוד מובן. זו התגובה הכי נורמלית למציאות לא נורמלית. אבל רוב האנשים שנחשפים לטראומה לא מפתחים פוסט טראומה. אני כמובן לא מתייחס פה לטראומות כמו של חטופים ושורדים, שכמובן עברו חוויות נפשיות הרבה יותר אינטנסיביות. אני מדבר על זה שכעם יש לנו חוסן אדיר, ותהליכי החלמה טבעיים. הרבה אנשים נורא נבהלים ואומרים: "עכשיו כולנו נהיה בפוסט טראומה", אבל אני לא חושב שזה המצב. אנחנו רואים את זה כאן: יש קטסטרופה, ואז אנחנו מתאוששים וחוזרים לעמוד על הרגליים.

אמפתיה, תוקפנות, והעברה בין דורית של טראומה

המחקר שלי עסק בהעברה בין דורית של טראומה דרך תפיסות גופניות (בהנחיית ד"ר נגה צור באוניברסיטת ת"א). הרבה פעמים אנחנו רואים שטראומה של הורה מתגלגלת לילד דרך המקומות בהם הגוף ממש מדבר את הקשר. ספציפית, חקרתי את הקשר בין פוסט טראומה והתנהגות תוקפנית, ואיך ביטויים גופניים של אמפתיה מסבירים את הקשר הזה. אנחנו יודעים מחקרית שאנשים עם יותר תסמינים פוסט טראומטיים מפגינים גם יותר תוקפנות. אמפתיה, לעומת זאת, נתפסת אצלנו כדבר חיובי ולא תוקפני. אז ההנחה שלי הייתה שאולי הטראומה פוגעת באמפתיה ומכאן נובעת ההתנהגות התוקפנית. אבל לא. התוצאות של המחקר שלי ספציפית הראו שדווקא אצל אנשים עם יותר תסמינים פוסט טראומטיים, רמת האמפתיה גם היא גבוהה יותר, והם עדיין יותר תוקפנים. זאת אומרת, היכולת שלי להיות אמפתי כלפי מישהו – ממש לראות אותו ולהיות מכוון אליו – לאו דווקא מביאה לתוצאות חיוביות. לפעמים סף הרגישות שלנו דווקא מאוד גבוה לאחרים, אבל זה לאו דווקא עושה לנו טוב. הסף הגבוה הזה יכול נורא להציף, ולהוציא מאיתנו תגובות שלאו דווקא מיטיבות גם עם האחר. היכולת להרגיש את הבנאדם האחר, את הכאב והפחד שלו, יכולה להיות גם חיסרון. נגיד הילד בממ"ד בוכה והאמא בעצמה כל כך לחוצה, כל כך מוצפת, שהיא פשוט צועקת עליו. יכול להיות שהיא מאוד מאוד מרגישה אותו, מאוד מבינה את הכאב שלו, אבל אין לה יכולת לקחת את זה ולהיות שם בשבילו כי היא בעצמה כבר מלאה.

אנחנו רואים עכשיו את ההשפעות של הטראומה על הגוף, ואיך שזה משפיע על שאר המשפחה. הרבה מחקרים מקשרים קונקרטית טראומה למחלות גופניות: מחלות כרוניות, מחלות לב, כאב, וכולי. אבל זה גם מתבטא בדברים כמו חרדה, עצבנות, קשיי שינה, מיגרנות. וההורים עכשיו לא רק מרגישים את הקושי הזה וחווים אותו בגוף, אלא פתאום הם תקועים בבית שבועיים, לילדים אין מסגרת, נכנסים ויוצאים מהממ"ד וכולם מרגישים את הקושי אחד של השני.

ג'ודית הרמן כתבה ספר שנקרא "טראומה והחלמה", והיא מדברת שם הרבה על המטוטלת שיש בטראומה, איך התסמינים יכולים להיות מצד אחד נורא פולשניים, עוצמתיים, קשים, ומצד שני להתבטא בדיסאסוציאציה וניתוק. וכל הזמן יש מטוטלת שעוברת בין הדברים. ולפעמים הדיסוציאציה, הניתוק, הם ששומרים עלינו. יש זמנים שאנחנו חייבים לא להיות במגע עם רגש, לא להיות במגע עם אחרים, וזה שומר עלינו כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד. ולפעמים זה בא לרעתנו כי אנחנו כל כך מנותקים שאנחנו לא מסוגלים להיות בקשר, בזוגיות או במשפחה.

מוקדם לדבר על העברה בין דורית של טראומה בהקשר של המלחמה הזאת, כי אנחנו עוד נמצאים בתוכה, הורים וילדים יחד. אבל אני בטוח שאחרי שתהיה קצת פרספקטיבה מהמלחמה יהיה הרבה מה לומר על הסיפור הזה של טראומה–גוף–יחסים במשפחה, ואני מניח שזה משהו שנראה בדורות הבאים.

האם זה שווה את זה

תמיד חשבתי שאני אגור בארץ. היה לי ברור שזה הבית שלי, כאן המשפחה שלי, זו השפה שלי ואין לי מה לחפש בארצות אחרות. אבל פתאום משהו השתנה ואני אומר, רגע. למה אנחנו פה, האם זה שווה את זה, האם זה מקום שאני רוצה להביא אליו ילדים? גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה פוליטית. הנטייה שלי היא מאוד להתנתק, להיות פרקטי. אבל בסוף, אנחנו חווים איומים ופחד וסטרס שמצד אחד מתרגלים אליהם ומצד שני זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו.

ולצד זה, אני מאוד מאוד כאן. ויש משהו בסביבה הזו של בית חולים בזמן מלחמה, עם הצוות המסור וההמונים שהגיעו לכאן אחרי ה-7 באוקטובר לתרום דם… זו תחושה שכולנו משלמים מחירים, אבל שיש לזה משמעות.