חשש לגבי העתיד: הדרה והטיות סמויות

רינה ניקרסון, יולי 2025

שמי רינה ניקרסון, הייתי Fellow ב-1992. אני מנהלת בכירה בחברת פפסיקו, שם אני מובילה את פעילות "קוואקר קנדה" כמנכ"לית, ומנהלת צוות חוצה תחומים של 650 עובדים. לי ולבעלי יש שני ילדים בוגרים שגרים במנהטן, שם גדלתי. אני מעורבת מאוד בקהילה היהודית בטורונטו ופועלת לעודד אחרים, במיוחד סטודנטים ואנשי מקצוע צעירים, להתחבר לזהות היהודית שלהם.

נראות וגאווה: זהות יהודית במרחבים מקצועיים

אני עונדת מגן דוד מדי יום, ואני רואה את עצמי כנציגה של העם היהודי. בעלי ובני חובשים כיפות; למה שאני אסתתר? גם בלי לומר מילה, כשידוע שאני יהודייה, עצם היותי מנהיגה אתית, הוגנת ואכפתית, יוצר רושם חיובי על יהודים בכלל. וגם ההיפך הוא נכון. לכן אני מציבה לעצמי רף גבוה, גם אם אינני מושלמת. אני גם אוהבת את היהדות ואת הקהילה שלי; האמונה שלי היא ליבת הזהות שלי.כשאני מצטרפת לצוות חדש, אני אומרת להם: אני יהודייה אורתודוקסית – זה מה שזה אומר, אלה הערכים שלי, וכך זה עשוי להיות רלוונטי אליכם. רבים מהם מעולם לא פגשו יהודי, בוודאי לא כמנהל עבודה, והשיתוף שלי תמיד זכה רק לתגובות מכבדות ואדיבות. זה יוצר מרחב שבו גם אחרים מרגישים בנוח לשתף במה שהם מאמינים ובגבולות שהם מציבים. אני מאוד ברורה לגבי הגבולות שלי. אני לא עובדת בשבת — לעולם לא תקבלו ממני מייל או הודעה בין שישי לשבת בערב. אני אומרת להם: “הרווחתם, הבוסית שלכם לא זמינה במשך 25 שעות, כל שבוע. ואם אני יכולה להתנתק לזמן הזה, גם אתם יכולים להניח את הטלפון בזמן ארוחת ערב.” זה סטנדרט בריא.

אני מזכירה את ישראל כשזה עולה ומספרת על נסיעותיי ועל משפחתי שם,  אבל אני גם נזהרת. המשרד אינו המקום לפוליטיקה או לנושאים כבדים, ואני מודעת לכך.לאחר ה-7 באוקטובר, קולגה שלי יזם קבוצת זיקה יהודית בעבודה בשם "חברים". זו הראשונה מסוגה בחברה שלנו. היא נהייתה מרחב מאוד משמעותי – לא רק לשיתוף באבל, כפי שהיה בתחילה, אלא גם מקום לחגוג, להתחבר, להיות עצמנו.אני גם נוכחת מאוד כיהודייה ברשת. אני משתמשת בלינקדאין כדי לדבר על גאווה יהודית, ערכים, שמירת מצוות ואנטישמיות. אני נזהרת שלא להיכנס לפוליטיקה, אך אני מביעה באופן גלוי את זהותי ואמונתי, וזה משפיע. אנשים שמעולם לא פגשתי ניגשים אלי בשדות תעופה, בבתי כנסת וברשת, כדי לספר לי שהפוסטים שלי חיזקו את גאוותם היהודית או נתנו להם אומץ לבקש ימי חופשה לחגים. מבחינתי זה שווה את זה רק בשביל זה. למצוא את הקול והתכלית המקצועית שתואמים את הערכים העמוקים שלי, זה משמעותי מאוד עבורי. במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר.

חשש לגבי העתיד: הדרה והטיות סמויות

כשאני חושבת על השנתיים האחרונות, אני מרגישה ברת מזל על כך שאינני נתקלת באנטישמיות ישירה ביום-יום. אני רואה אותה ברשת. ואני חשה בנוכחותה כשאני מברכת לשלום את המאבטחים בבית הכנסת שלנו. יש לי חששות אמיתיים בנוגע לעתיד.אני מודאגת במיוחד לגבי מרחב העבודה בעוד 5 שנים, או מוקדם מזה. ייתכן שהסטודנטים היהודים של היום יעבדו בעתיד תחת מנהלים שבעבר השתתפו בהפגנות אנטי-ישראליות והפנימו דעות קדומות מסוימות.בסביבה הארגונית הגדולה שבה אני עובדת, יש כללים ברורים, מנגנוני אחריות פנימיים ופחות חשיפה לביקורת ציבורית. יש אפס סובלנות לאנטישמיות בוטה, כמו לגזענות או להומופוביה. יש לי חברים באקדמיה, באיגודים ובמגזר הציבורי שפחות מוגנים ממני. לאחרונה, מכון המחקר Pew פרסם ש-89% מהיהודים האמריקאים מרגישים שהאנטישמיות גברה מאז ה-7 באוקטובר 2023.החשש שלי לטווח הארוך בעולם התאגידי הוא הטיה סמויה. כשיהודי צעיר מספר במשרד על ביקור בישראל, מנהל שבעבר שיתף פוסטים אנטי-ישראליים ברשתות החברתיות עלול לשפוט אותו בשקט כאדם לא מוסרי. אולי דבר לא ייאמר,  אך הרושם נשאר. וככל שישראל נתפסת יותר כמדינה מצורעת, ההדרה השקטה הזו עלולה לגדול. “ישראל” – ובוודאי “ציונות” – הופכות לטאבו, לדבר שמסתירים, או אפילו מקור לבושה. זה מפחיד אותי.עם וותק וסיכון אישי נמוך יותר, אני מרגישה חובה לתמוך בדור הבא. יש עלינו אחריות להבטיח שמקומות עבודה יישארו בטוחים, שנשמור על סטנדרטים גבוהים, ושלא נאפשר להתנהגות פוגענית לעבור בשתיקה.אנחנו גם צריכים לתת לצעירים את הכלים להצליח: להיות גאים בזהותם ובאמונתם, ולעשות את עבודתם היטב. אפילו דברים קטנים, כמו תוכנית המנטורינג לבוגרי ברונפמן, יכולים לעשות הבדל. השקעה של מעט זמן יכולה לסייע מאוד למישהו למצוא את דרכו. אני שותפה בכמה תוכניות, אבל עליי לעשות יותר.

אם תחושת הערך שלך כיהודי תלויה באיך שהעולם רואה אותך, לא תחזיק מעמד

כאישה בתפקיד בכיר בעולם התאגידי, דיברתי לא פעם על כמה חשוב,  וכמה קשה, למצוא כוח בעצמך ולדעת את הערך שלך מבלי להזדקק לאישור חיצוני. תמיד חשבתי על זה בהקשר מקצועי, בהתמודדות עם "תסמונת המתחזה" ועם הצורך לקבל הכרה בעבודה. אבל עכשיו, אם אחשוב על זה בהקשר רחב יותר, זה מרגיש רלוונטי במיוחד.אמא שלי תמיד אמרה שאם את רוצה להטמיע בילדים שלך ערכים, צריך להתחיל שבע שנים קודם. אי אפשר לחכות עד שהבן שלך יהיה באוניברסיטה כדי להגיד לו לצאת עם בת זוג יהודייה; אז זה כבר מאוחר מדי. האופן שבו גידלנו את ילדינו נתן להם תשתית של גאווה יהודית שמכוון את החלטותיהם, גדולות וקטנות.אני לא יודעת מה צופה לנו העתיד. בין אם נחזור אי-פעם לתקופת הזוהר של יהדות צפון אמריקה לפני 2023, או שנאלץ להיאבק על קבלה והגנה בסיסית. עלינו להיות חזקים ומאוחדים באמונות היסוד שלנו. ברגע שתפסיק להאמין שיש לך זכות למולדת או לזהות יהודית (תרבותית, דתית או משפחתית) – פשוט כי כך העולם אומר לך – אתה תלך לאיבוד. ואיזו טרגדיה זו תהיה. אם תחושת הערך שלך כיהודי תלויה באיך שהעולם רואה אותך, לא תוכל להחזיק מעמד. זו לא דת לחלשי לב.

מה שבנינו והמחיר שנגבה השנה הייתי בישראל ביום השואה, כשבאתי לבקר קרובת משפחה שהייתה מאושפזת בירושלים. עמדתי בתצפית ביד ושם כשנשמעה הצפירה. השקפתי על ירושלים וחשבתי על מה שבנינו כעם, ועל המחיר שזה גבה מאיתנו. הסבים-רבים שלי נרצחו באושוויץ. הרגשתי את כובד הטרגדיה הזו לצד גאווה עמוקה בחוסן שלנו, כמה התחזקנו, וכמה אנו ממשיכים לשאת.ישראל היא מקום מורכב. מרגישים את הכאב ברחובות, רואים אותו בכל מקום במודעות ומדבקות עם שמות הנופלים. אבל היא גם שופעת חיים. בית החולים היה עמוס בנשים בהריון עם ילדים קטנים לצדן. זה הרגיש כאילו אנשים בוחרים בחיים. זה היה מעורר השראה.דבר אחד הפתיע אותי. ביקרתי בישראל לפני שנה, והכול היה צהוב – פוסטרים של החטופים, סרטים, כיסאות ריקים, אפילו מקומות חנייה צבועים. הפעם, זה היה שונה. הדחיפות כבר לא הייתה נראית לעין באותה צורה. הכאב עדיין שם, אך הוא מופנם. זה שובר את הלב, להבין עד כמה התרגלנו לרעיון שיש לנו חטופים. אני לא חושבת שישראל תהיה שלמה עם עצמה עד שהם ישוחררו. זה פצע פתוח. והטראומה מתמשכת. רק יומיים אחרי שעזבנו, שדה התעופה הופצץ. לראות תמונות של המקום שבו עמדת מותקף טילים, זו תזכורת פיזית לכך שזו אומה שחיה בטראומה.

למצוא תקווה בדור הצעיר של יהודים

שאלת מה נותן לי תקווה. עבורי, זה הדור הבא, והמרחבים שבהם הם מתחברים באופן עמוק לזהות יהודית. אני סגנית יו"ר של מחנה קיץ יהודי, וכשאני מבקרת שם, במיוחד בשבת, זה מרגש בצורה בלתי רגילה. אני רואה את ההנהגה הצעירה: את מחויבותם העמוקה ליהדות, לישראל, ואת הרוח הבלתי נדלית שלהם. אני זוכרת שבת אחת, כששרו והתפללו למען חניך לשעבר שנפצע במלחמה. הקשר העמוק, הגאווה, האכפתיות – זה מה שמקיים אותנו. אני מאוד מאמינה בחינוך יהודי בלתי-פורמלי. בית הספר חשוב, אבל במחנה נזרעת הגאווה.דבר נוסף שנותן לי השראה הוא השיחות והחונכויות שאני עושה עם תלמידי תיכון, סטודנטים ואנשי מקצוע יהודים. אם מישהו שקורא את זה רוצה שהנוער בקהילה שלו ישמע מיהודייה שומרת מצוות שהיא גם מנהלת בכירה בעולם התאגידי – כתבו לי. בואו נדבר. בעבר דיברתי יותר בהקשרים עסקיים כמו שיווק ומנהיגות, ובפני קהלים גדולים ויוקרתיים. אבל כיום, ההרצאות המשמעותיות ביותר מבחינתי הן עם הקהלים היהודיים, כשהשיח פתוח וחשוף. לאחרונה עשיתי מפגש “שאלו אותי הכול” עם תיכון קטן של שבע בנות דתיות שלא השתלבו בבתי ספר אחרים. דיברנו על קריירה ועל איך זה לוותר על הופעה חינמית של טיילור סוויפט כי היא מתקיימת בערב שבת. זו הייתה שיחה חשובה. שם אני רוצה להיות.

להשראה אמיתית, צריך רק להסתכל על הנוער הישראלי. מה שהם עברו ומה שהקריבו – אף אחד לא צריך לעבור. ובכל זאת, הם קמו מזה עם עוצמה ובביטחון. זה נותן לי תקווה. כשאני תוהה אם הילדים היהודים של היום יהיו בסדר, גם אם יתמודדו עם דעות קדומות מצד הבוסים שלהם בעתיד או עם שנאה ברשת, אני חושבת: כן, אם נתן להם עוגנים, הם יעמדו בזה.