נרצחו כיהודים, נקברו בנפרד

אלקס ריף, יוני 2025

אני אלקס ריף, בוגרת 2003. משוררת, יזמית ופעילה חברתית. בזוגיות עם דניאל ויש לי שלושה ילדים חמודים. ילידת אוקראינה, עליתי לארץ בשנת 90' כחלק מהעלייה הגדולה מברית המועצות. אני אחת המייסדות של הבריגדה התרבותית ומנכ"לית עמותת לובי המיליון, שמקדמת זכויות וצרכים של ישראלים דוברי רוסית מול מקבלי החלטות.

אנחנו גרים בתל אביב, שסופגת המון עכשיו מהמתקפה האיראנית. הלילות מאוד מפחידים, מלאי אזעקות ובומים חזקים, וילדים קטנים שבוכים ושואלים שאלות שאי אפשר לענות עליהן. עכשיו ירדנו לנגב לאח של בן זוגי, ושקט יותר, לפחות בינתיים.

כבר חשבנו שהתרגלנו למלחמה אחת ועכשיו הצטרפה עוד חזית. כרגע אנחנו עמוק בתוך האירוע, מנסים להבין איך אפשר לעזור, למשל, לקשישים רבים שנמצאים בלי מרחבים מוגנים ומתקשים להגיע למקלט ציבורי. או לעולים חדשים, שלא יודעים איפה למצוא את המידע ונמצאים בתחושת חוסר ודאות קשה. אנחנו מאוד מקווים שבקרוב נחזור לימים יותר שקטים, שכל חטופינו ישובו מעזה ושנוכל לחזור לישון בלילות.

אחד הדברים הכי כואבים במלחמה הזו עבור קהילת דוברי הרוסית בישראל, זה הסיפור של הקבורה של נפגעי פעולות האיבה. יש, למשל, את הסיפור של ג'ון אסלנוב. ג'ון ורוברט, גיסו, נרצחו יחד בחוף זיקים כשהגיעו לדוג בבוקר של ה-7 באוקטובר. רוברט היה יהודי לפי ההלכה וג'ון לא – הוא מה שנקרא, "זרע ישראל" (צאצא של יהודי, שלא הוכר על ידי ההלכה כיהודי בעצמו). רוברט נקבר בחלקה היהודית הייעודית באשדוד של נרצחי ה-7 באוקטובר – זו חלקה מיוחדת, עם פסל הוקרה וספסלים, מגודרת בצורה מאוד ממלכתית ויפה. ואילו ג'ון נקבר בחלקה נפרדת, מוזנחת ושכוחת אל, איפשהו שם בצד. זה מאוד כואב. זה כואב לבת שלו, וזה כואב באופן עקרוני.

וזה לא סיפור בודד. יש את סיפורה של אלינה פלחטי, צעירה שנרצחה בנובה, ונקברה בחלקה לא יהודית למרות שהיא התחילה תהליך גיור. יש את הסיפור של משפחת קפשיטר: האבא, ז'ניה, ששירת בצבא, לא היה יהודי הלכתית; האמא, דינה, ושני הילדים, היו יהודים. כל המשפחה נרצחה יחד. הסבים והסבתות היו צריכים לבחור אם להפריד אותם בקבורה או לקבור את ארבעתם יחד בחלקה הלא-יהודית. הם בחרו לקבור את כולם יחד.

יש ישראלים שנרצחו בגלל שהם יהודים, שהגדירו את עצמם כיהודים, שחיו כיהודים – אבל נקברים בחלקות נפרדות. אז הגשנו הצעת חוק, יחד עם חברת כנסת מהליכוד וחבר כנסת שהיה בזמנו באופוזיציה, לאפשר קבורת נפגעי פעולות איבה לפי אותה הפשרה ההלכתית שמצאו בצה"ל, שמאפשרת לקבור גם את היהודים וגם את הלא-יהודים ביחד באותה חלקה, בלי שום הבדל ניכר לעין, רק בעומק הקבורה. ההצעה נמצאת כרגע רק בתחילת תהליך החקיקה, אבל מה שחשוב זה שהיא עכשיו על השולחן.

מלחמת התשה: יהודי ברית המועצות והממסד הרבני

הסוגייה הזאת של הקבורה היא חלק מסיפור הרבה יותר גדול. אני עכשיו עובדת על ספר שבעצם נכתב בהמשך לפודקאסט שלנו, בלובי המיליון. הוא נקרא "יותר יהודי ממך", ונותן הצצה לקשר – או יש לומר, הזריקה מכל המדרגות – של הממסד הרבני את יהדות ברית המועצות.

עולים רבים מברית המועצות לשעבר הגיעו לארץ דרך "סעיף הנכד" של חוק השבות, המאפשר עלייה לכל מי שיש לו לפחות סב או סבתא יהודיים, גם אם הם בעצמם לא נחשבים יהודים לפי ההלכה. במקרים האלו הם מוגדרים כ"זרע ישראל", וזוכים לאזרחות אך לא למעמד יהודי. זאת אומרת, הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית אך מודרים מזכויות דתיות מהותיות כמו נישואין וקבורה.

בפודקאסט אנחנו מדברים על האופן שבו אנחנו פוגשים את הממסד הרבני, בין אם אנחנו יהודים לפי ההלכה ונאלצים לעבור בירורי יהדות משפילים כדי להתחתן דרך הרבנות, ובין אם אנחנו לא יהודים לפי ההלכה ולא יכולים להתחתן בישראל בכלל. אנחנו מדברים גם על תהליך הגיור המתקטנן והמדיר, על הניסיון לשנות את סעיף הנכד, וכל מיני תחנות משמעותיות בדרך. הספר בעצם ממשיך את הפודקאסט, ומספר את הסיפור של יהדות ברית המועצות במפגש הסבוך שלו עם הממסד הרבני, את ההיסטוריה שלנו, מאיפה הגענו ואיך זה משפיע גם על ההווה וגם על העתיד שלנו.

התגייסות למען הקהילה שלנו

אלו רק חלק מהאתגרים שמתמודדים איתם יהודי ברית המועצות בישראל.

אנחנו, כמו שאר עם ישראל המשרת, התגייסנו באופן מלא ב-7 באוקטובר. אנחנו מבקרים המון משפחות של נרצחים ושל חיילים שנפלו במלחמה, שהם עולים או ילדים של עולים. אלה משפחות מרוסקות – כמו כולם, כמו כל משפחה שכולה – אבל למשפחות האלה בדרך כלל יש פחות תמיכה קהילתית, פחות רשתות חברתיות. לכן קיימנו בנובמבר, סביב יום העלייה, מיזם הנצחה לכל החיילים ואנשי כוחות הביטחון העולים שנפלו במלחמה, מכל העולם – לא רק מברית המועצות לשעבר. זיהינו 70 חיילים כאלה, ו-57 משפחות בחרו להשתתף בטקס. הנצחנו כל אחד ואחד מהם מתוך הבנה שלמשפחות עצמן, בגלל הקשיים ארוכי הטווח, יותר קשה להנציח את היקרים שלהם. אנחנו לא נמצא בדרך כלל רחוב או אולם ספורט או מצפור על שמם של חיילים עולים, ולכן היה חשוב לנו להתחיל איזשהו פרוייקט הנצחה משמעותי, לחללים העולים בכלל וליוצאי ברית המועצות בפרט.

הניסיונות שלנו לתמוך ביוצאי ברית המועצות בזמן מלחמה לא התחילו ב-7 באוקטובר. כשהמלחמה באוקראינה פרצה לפני יותר משלוש שנים, מאוד עסקנו בזה בלובי. הקמנו תחום קליטת עלייה, עזרנו לשפר את הסכם שכר מורות האולפנים כדי למשוך מורות איכותיות יותר, קידמנו הקלות בתהליך הרישוי לרופאים, ודאגנו לתרגם לרוסית את אתר "כל זכות". וברמה המהותית, היה לנו מאוד חשוב להפגין תמיכה וסולידריות, ולהראות שבישראל כולנו אחים, יחד.

אי אפשר להמשיך כמו שהיינו קודם

אחרי ה-7 באוקטובר, הדבר הראשון שהיה לי מאוד ברור זה שאי אפשר להמשיך כמו שהיינו קודם. העליתי פוסט ארוך של חשבון נפש על כך שלכולנו הייתה אשמה ואחריות על ה-7 באוקטובר. ישבנו במקומות הנוחים שלנו במגזר השלישי ולא נכנסנו פנימה לתוך הקלחת, ולא התלכלכנו בידיים. השארנו את הניהול של המדינה לאנשים שעושים עבודה כושלת. ואי אפשר להמשיך ככה. אנחנו צריכים את המוכשרים והטובים ביותר לאייש תפקידי מפתח במגזר הציבורי, ולהשפיע על עתידה של המדינה. ובגדול, זה מה שאני מנסה לעשות מאז: לחשוב באיזה אופן אני יכולה להשפיע על היום שאחרי, איך אני יכולה להצטרף למפלגה או לפעול בתוך הזירה הפוליטית, במיוחד בשם 1,200,000 הישראלים יוצאי ברית המועצות לשעבר.

אני מרגישה שה-7 באוקטובר פתח פתח לקואליציות חדשות, להבנה עמוקה יותר ושיתופי פעולה חדשים, למשל בין הציונות הדתית לבין יהדות ברית המועצות, שבניגוד למשל לחרדים, היא קהילה מתגייסת שנכנסה בצורה מלאה מתחת לאלונקה. לצערי, כמות הנופלים מברית המועצות לשעבר היא גבוהה וקשה וכואבת. אבל יש פה רגע הזדמנות אולי לשנות קצת את המפה ואת הבריתות בין ציבורים שונים.

אני מרגישה, למשל, שהדבר הזה שנקרא "המרכז הישראלי", שהיה יתום במשך הרבה מאוד זמן, מתחיל להתחזק. יותר ויותר ארגונים מתחילים לחבור יחד ולבנות מסה מרכזית, ולהגדיר מה זה מרכז. לא רק לא-ימין ולא-שמאל, אלא מה זה כן, משהו שמעוגן בממלכתיות ואחדות.

זה מעורר בי הרבה תקווה, התחושה שאנחנו בתנועה לכיוון הנכון, לקראת יום שאחרי שיהיה מנוהל לא על ידי ממשלה צרה וקיצונית (לאף אחד מהצדדים), אלא על ידי ממשלה של ברית ציונית רחבה שתצליח לקבל החלטות חשובות לעתידה של מדינת ישראל. אני גם רואה את הכוחות החזקים שפועלים במגזר השלישי, וגם זה נותן לי תקווה. אחרי הכישלון של ה-7 באוקטובר, ראינו גם את ההצלחה הגדולה של ה-8 באוקטובר – וזה שהחברה האזרחית התגייסה במלואה. הכוחות האלו הם העתיד של מדינת ישראל, אלו שרוצים לשפר את המדינה, להשפיע, להיכנס לפוליטיקה. פוליטיקה היא כבר לא מילה גסה. בעיני, זה סימן מאוד טוב. אלו הדברים שהיום מעודדים אותי.