עכשיו רק לחיות, יום אחרי יום, רגע אחרי רגע

פלג בר און | עמיתים 17 | ירושלים

פורסם בנובמבר 2023

חודש עבר מאז השביעי באוקטובר, וזה מרגיש כל כך הרבה יותר. ומצד שני גם מרגיש כאילו עבר רק רגע אחד, הימים מתערבלים לכדי כתם מטושטש.

ובכל זאת, אחרי חודש מתחילה להיווצר מן שיגרת חירום: מתכננים תוכניות, אבל יודעים שכל רגע הן יכולות להשתנות- בגלל שיחת טלפון מבן הזוג שבדיוק מודיע שהוא יוצא בהפתעה לאפטר, או חלילה בגלל הודעה רעה, או סתם כי בטעות ראית סרטון מזעזע שלא עוזב אותך, ואין לך כוחות עכשיו לצאת מהמיטה.

חזרתי לגור אצל ההורים שלי, האיש שלי במילואים מאז שמחת תורה. את הימים שלי אני מעבירה בין מילואים בקרייה, לבין ביקורים אצל המשפחה של בן הזוג (שם גרות עכשיו שתיים מהגיסות שלי, שתיהן לבד עם ילד קטן), ואת שאר הזמן מנסה למלא בפעולות קטנות שנותנת לי כוח: לפגוש חברים, לכתוב, לצאת להליכה ביישוב. 

ביום שני השבוע הייתי בברית של בן דוד שלי. אבא שלו במילואים עכשיו, הוא יצא ללידה וכבר בערב שאחרי הברית הוא צריך לחזור לצבא. הברית התקיימה בחווה יפהפייה, פגשתי את כל המשפחה המורחבת שלי וכולנו היינו חגיגיים ומוארים, מתרגשים לראות את התינוק החדש, מתרגשים מהשם שבחרו לו- נטע עוז. כל הגברים בברית הסתובבו עם נשקים, חלקם גם עם מדים- רק יצאו וכבר חוזרים. 

כשישבנו לאכול אחרי הברית, דודה שלי סיפרה על חברה שלה מקיבוץ בעוטף ששרדה את התופת והתחילה לתאר מה היא עברה, ודוד שלי סימן לה שתפסיק, ולחש לנו שזה לא הזמן. מסתבר שכמה מהאורחים שישבו איתנו באותו השולחן הם בעצמם ניצולים מכפר עזה. 

חזרנו מהברית עם אוויר לנשימה, מלאים ביופי של החווה, במתיקות של המשפחה ובפלא של חיים חדשים. 

באותו הערב ראיתי בסטורי של חברה שלי, שהחייל ששמעתי שנהרג הבוקר בעזה, הוא הגיס שלה. זה הבהיל אותי מאוד. היא בגילי, כמוני גם בעלה והגיסים שלה מגוייסים, אנחנו כל כך דומות- ופתאום מסתבר שהשם הזה שהצטרף אצלי בראש ובלב לרשימה האינסופית של הרוגים מאז השביעי באוקטובר, שהייתי כמ

עט אדישה אליו, הוא גיס של מישהי, שהייתה יכולה להיות אני. 

כמה רגעים מאוחר יותר, פורסמה הידיעה על כך שהחיילת אורי מגידיש שוחררה בפעולה צבאית, והסטורי באינסטגרם התמלא בתמונות שלה, במילים של התרגשות, שמחה וגאווה. 

אני לא יודעת להסביר למה דווקא זה פתאום שבר אותי.

הכל כל כך מעורבב. אחרי השביעי באוקטובר, ייקח הרבה זמן עד שנוכל שוב לשמוח בלב שלם באמת. עכשיו גם מה שמשמח מהול כל כך בעצב.

באותו הלילה שכל המדינה חוגגת ניצחון אחד קטן ונסי, משפחה אחת בדיוק קיבלה בשורה נוראה. 

בזמן שחיים חדשים מתחילים, כל כך הרבה חיים נגמרים.

אני לא יודעת מה אמיתי יותר, כל המוות הזה, או החיים הפועמים. ולפעמים כל כך קשה להחזיק את שניהם יחד.

נכון, עדיין יש את יופי העולם, עדיין נולדים תינוקות כמו נטע עוז שלנו, עדיין אני נאחזת באהבה של בן זוגי ושלי, בחיים שלנו. אבל לפעמים מרגיש שלהיאחז בזה זה לעצום עיניים לזוועה ולסבל, לכאב וללבבות השבורים, לזעקה של משפחות החטופים. לפעמים אני מרגישה אשמה על הרצון להיטיב עם עצמי, הרצון הזה שמכריח אותי לעצום קצת את העיניים, ורק להתפלל שלעולם לא אפגוש בסבל שיש מי שפוגש בו עכשיו. 

הראש פועל שעות נוספות, הלחץ בחזה לא מרפה. כשאני מצליחה אני מנסה להתמקד רק במה שקורה עכשיו: בנשימה שלי, לשאוף, להחזיק, ואז לשחרר; בידיעה שנכון לעכשיו, בן הזוג שלי במקום בטוח; בקפה, בחיבוק של אמא, בריח המתוק של האחיינים שלי. 

הכל אמת, המוות והחיים, הרוע והיופי. אבל אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו, עכשיו רק לחיות, יום אחרי יום, רגע אחרי רגע.