אם אתה מוכר גרביים צבעוניים, אתה צריך לספר לאנשים שאפשר שיהיה פה יותר טוב

רעי שלום 14'

יולי 2026

אני רעי שלום, עמיתים 2014. בן 29, נשוי פלוס אחת ועוד אחת בדרך. בשנים האחרונות הייתי מחנך בחטיבת ביניים, הוצאתי ספר ילדים, והקמתי עם אשתי את גרובים. לפני שנתיים עברנו מירושלים לצפון, ליישוב מעורב בשם אשחר.

איך המצב פוגש אותך שם?

המילואים די מתישים. המון אנשים באשחר עושים מילואים וזה נהיה רגיל שלא כולם נמצאים פה, שאתה לא רואה את החברים שלך הרבה זמן. ביום ראשון אני יוצא לסבב מילואים נוסף. מנסים לראות איך סוחבים את זה הפעם. זה מרגיש מאוד שונה מפעמים קודמות, כי עדי אשתי בהריון וליבי בת שלוש וכבר שואלת שאלות יותר חכמות וקשות. אנחנו מנסים לתמוך אחד בשני פה ביישוב, ובסוף אנחנו אסירי תודה שהמצב פה לא יותר קשה משאר הארץ. לא מתלוננים.

ספר על גרובים.

זה התחיל לפני שש ומשהו שנים, כשהחלטנו שאנחנו רוצים ליצור משהו יחד, משהו שיהיה שלנו. יש לי רקע חובבני בתחום של עיצוב, אז חשבנו על כל מיני רעיונות עד שאמרנו, טוב, בואו נייצר גרביים. מצאנו מפעל קטן בכפר כאוכב אבו אל-היג'א שבגליל – מאחרון המפעלים בארץ. כך פגשתי את יוסוף, הבעלים של המפעל, שנהיה מאז חבר ממש קרוב. ראינו שיש פה סיפור – סיפור מקומי – שהיינו רוצים להיות חלק ממנו. הבנו גם שיש לנו הזדמנות לעשות משהו אחר. במקום להסתפק בדגמים גנריים של אננס ובננה, רצינו לספר את הסיפור הישראלי. כך התחלנו את גרובים.

מה זה מבחינתך, הסיפור הישראלי?

אנחנו עם של מספרי סיפורים, והסיפור הוא מה שבאמת מחזיק אותנו. אם זה סיפור נוסטלגי-ציוני או דווקא מהיומיום הישראלי. עשינו למשל גרביים של כיסאות כתר. זה אימג' שמכיל בתוכו כל כך הרבה, אנשים מתחברים אליו מכל מיני כיוונים. אבל כל מי שרואה אותו אומר, וואו זה ממש ישראלי. יש לי אהבה מיוחדת למשל לגרב של גולדה. היא הייתה הראשונה מסדרת "גדולי האומה", והיה משהו ביצירה של הגרב הזאת… פתאום הבנתי משהו על גרובים שלא ידעתי לפני כן. היה בזה משהו חצוף שגרם לאנשים להגיב לגרביים האלה. לכולם יש מה להגיד עליהם – או שזה מגניב, או שזו בושה לשים את גולדה מאיר על גרב. אבל הבנתי פתאום שאפשר גם לומר משהו, אפילו דרך הגרביים.

אני תמיד מאוד נזהר, לפעמים אולי קצת יותר מדי. חשוב לי שגרובים יהיה משהו שכולם יכולים להתחבר אליו, שיספר את הסיפור של כל הישראלים. אז אני מאוד נמנע מלהכניס את העמדות הפוליטיות שלי לתוך זה. אנחנו כל הזמן מקבלים תגובות כמו "למה אתם לא עושים תמונה של ביבי?" או "חייבים לעשות תמונה של רבין" – והאמת היא שאני קצת מפחד להיכנס לפינות האלה. פוליטיקה, במיוחד בישראל, היא נפיצה מדי. במובן הזה, גדולי האומה הם משהו שמאוד מאחד. חשוב לנו להישאר בתוך הקונצנזוס הזה, לספר את הסיפור של מה שמשותף לנו, לא מה שמקטב.

גם השותפות עם יוסוף ממש גורמת לי לחשוב על הסיפור הישראלי הזה, על מה שמחבר בינינו ומה שמפריד.

ביוני האחרון האחיין של יוסוף נהרג בתאונה. ילד בן שתים עשרה, נראה מתוק ממש, נפל מסוס ונפטר. הלכתי להלוויה וחשבתי על איך שזה היה נראה אם זה היה קורה בחברה היהודית – כמה רעש היו עושים בתקשורת סביב הסיפור העצוב הזה, כמה אנשים היו הולכים עם זה בלב. היו על זה כמה כותרות בעיתונים, אבל אז העולם המשיך להתנהל כרגיל. זה ממש גרם לי לחשוב כמה אנחנו חיים בשתי חברות נפרדות. זה קשה.

ולצד זה, יש גם רגעים מפתיעים. היה יום שחזרתי מהמילואים והייתי חייב ללכת ישר למפעל. התכוונתי קודם להחליף בגדים כי הרגשתי לא בנוח להיכנס לכפר על מדים, לא ידעתי איך זה יתקבל. אבל לא הספקתי למצוא מקום להחליף אז נשארתי עם המדים. כשיצאתי מהמפעל עצרתי בפלאפל בכאוכב בדרך הביתה. המוכר ראה שאני על מדים והביא לי פלאפל ושתיה בחינם. וזה היה ממש מקסים. בראש שלי דמיינתי שזה ייתפס לגמרי אחרת, וממש הופתעתי לטובה. אז גם זה הסיפור הישראלי. יש כל מיני רגעים מפתיעים שנוצרים כשאתה חי בתוך החיכוך הזה. מבחוץ קל לחשוב משהו אחד, אבל כשאתה בתוך הדבר הזה ואתה מתחכך ביום יום עם אנשים אז פתאום אתה מגלה דברים אחרים.

עם כל הפוליטיקה והקיטוב והמלחמה והמילואים, יש משהו מפתיע בבחירה לייצר גרביים.

הבנתי משהו במלחמה על גרובים ועל אופטימיות. פנו אליי כמה פעמים מכל מיני ערוצי טלוויזיה או רדיו בבקשה שאדבר על לנהל עסק במקביל למילואים, ונורא רצו שאדבר על הקושי. כל השאלות תמיד הכווינו ל"ספר לנו איך אתה קורס, איך העסק לא מתפקד, כמה קשה לחיות פה". מתישהו אמרתי לאחת המראיינות שאני מאמין שיהיה בסדר. נכון, לנהל עסק מהמילואים זה לא אופטימלי, אבל אנחנו באמת בסך הכל בסדר. אז היא שאלה אותי איך אני כזה אופטימי ואמרתי, שמעי, אני מוכר גרביים צבעוניים. אני לא יודע איך אפשר למכור גרביים צבעונים ולהיות פסימי. אם אתה מוכר גרביים צבעוניים, אתה צריך לספר לאנשים שאפשר שיהיה פה יותר טוב.

אני מסתכל על הפוליטיקה והקיטוב פה ואני חושב שהדרך לפתור את הדבר הזה זה דרך חיבור בין אנשים, כזה שלא מדבר בכלל על פוליטיקה, אלא על הדי-אן-איי שלנו. סתם לדוגמא, יש לי פה גרביים שאנחנו הולכים להוציא עם סטיקרים של שבת שלום, כמו אלה שסבתות שולחות בוואטסאפ לפני שבת. זה כל כך מוכר לכולנו, משמאל, מימין… זה פשוט יצחיק אותך כי זה קורה בכל קבוצת וואטסאפ. כששני אנשים צוחקים יחד מאותו הדבר, זה מייצר את החיבור הזה של "וואללה גם אצלי זה ככה". אני חושב שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו.

איפה אתה פוגש את זה בחיים האישיים שלך?

קודם כל ביישוב שאני גר בו. אשחר הוא יישוב מעורב דתי-חילוני, ואנשים פה באמת שונים וחושבים מאוד אחרת אחד מהשני. בגלל זה בחרנו לגור פה. אני חושב שגם הבית שגדלתי בו הוא מאוד כזה. גדלתי באורנית, ליד ראש העין. היינו דתיים אבל אבא שלי לא היה מוכן לגור בשכונה הדתית – הוא תמיד אמר שהוא לא רצה לחיות בתוך גטו. ההורים שלי חינכו אותנו שכל אחד צריך למצוא את המקום שלו. יש לי אחות אחת שגרה בניו יורק כבר מעל עשור והאחות השנייה חיה בשומרון ומנהלת אורח חיים דתי לגמרי. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה ומאוד קרובים, וזה בכלל לא משנה לנו למי כל אחד מצביע.

אם אני רוצה לחוות איזשהו עומק, אני חייב לפגוש אנשים שאני חושב שהם שונים ממני. רק ככה אתה מגדיל את המנעד של מה שאתה חווה בעצמך. כמו בברונפמן. אחרת, אתה פשוט חי עם עצמך. תיבת תהודה.

רק שאלה אחרונה: גרב – זכר או נקבה?

אז זה התחיל רק בתור זכר ולפני כמה שנים, אחרי שכבר הקמנו את גרובים ומאוד הקפדנו לדייק, האקדמיה ללשון עשתה לנו קצת חיים קלים ואפשרה את שתי צורות הפנייה. אז היום זה גם וגם. זה נחמד. אני תמיד אומר שאנחנו מתייחסים לכל הגרביים באופן שווה ללא הבדלי צבע ומין. כמו במגילת העצמאות.