בניית גשרים של אמון בקמפוס

יונינה לוויסון

Campus Commons 2025

יוני 2026

  ✻ תוכנית Campus Commons, שהושקה ב-2024, היא תוכנית מטעם ברונפמן לפיתוח מנהיגות ובניית גשרים בקמפוסים, המיועדת לסטודנטים מכל מגוון הרקעים היהודיים.

אני יונינה לוויסון, סטודנטית לפילוסופיה בשנתי האחרונה באוניברסיטת מרילנד. גדלתי בקהילה אורתודוקסית-מודרנית גדולה בסילבר ספרינג, שהייתה חלק מרכזי מהחיים והחינוך שלי. אחרי התיכון למדתי שנה במדרשת לינדנבאום בירושלים, בציפייה ללמוד בעיקר כישורי גמרא. בפועל, השנה הייתה הרבה יותר מורכבת מזה, אבל במובן טוב – דווקא שם התחלתי להכיר זרמים אחרים ביהדות, לנסות להסתכל על דברים מנקודות מבט שונות, ולשאול את עצמי: במה אני באמת מאמינה? הגעתי לאוניברסיטה מלאת רצון וציפייה לפגוש אנשים ששונים ממני. אבל בשנתיים הראשונות עדיין ביליתי את רוב הזמן עם אנשים שהיו בדיוק כמוני. חיינו לצד קבוצות אחרות, אבל לא היה בינינו הרבה מעבר לזה. ואז הגיע ה-7 באוקטובר והקיטוב בקמפוס החמיר, עם התפרצויות של עוינות, בזו אחר זו, שהרגישו לי כמעט בלתי נמנעות.

ואז, בסתיו שעבר, השתתפתי בתוכנית Campus Commons של ברונפמן, שהציתה מחדש את העניין שלי בפלורליזם והחזירה לי את האופטימיות שבניית גשרים היא אפשרית. במסגרת התכנית התבקשנו לעשות פרויקט יישום ולהביא לקמפוסים שלנו את מה שלמדנו בתוכנית. אני זוכרת שהסתכלתי על האופן שבו הקבוצות השונות בקמפוס שלי מתקשרות זו עם זו וחשבתי: זה לא מוביל אותנו לשום מקום. אולי הייתי אופטימית מדי, אבל קיוויתי שאוכל להיות חלק מהפתרון.

אוקיי, אנחנו עדיין לא מוכנים לזה

בהתחלה דמיינתי דיאלוג שיעסוק ישירות בישראל ובפלסטין. החברים היהודים שלי היו פתוחים לרעיון, אולי כי הכירו אותי באופן אישי וסמכו על הכוונות שלי, אבל היה קשה יותר לגייס סטודנטים אחרים. הרבה אמרו שאין להם מספיק ידע על הסכסוך או קשר אישי לנושא כדי להשתתף בשיחה; אחרים לא הרגישו בנוח לנהל שיחה כזו עם אנשים שנתפסו בעיניהם כציונים. בהתחלה הנחתי שהם חושבים שהשיחה לא תתנהל בתום לב, ושאני פשוט מנסה לתת לסטודנטים יהודים במה להטיף בה את האמונות שלהם או "לחנך" אותם בנושא. חשבתי שאם אעשה מאמץ גדול יותר ליצור איתם קשר, ואדגים להם שיש סטודנטים יהודים שבאמת רוצים להקשיב למה שיש להם לומר, אולי הם יהיו פתוחים יותר גם הם להשתתף ולהקשיב. הרגשתי שאני צריכה לצאת מאזור הנוחות שלי כדי לפגוש סטודנטים מה"צד השני", והלכתי לפגישה של SJP – Students for Justice in Palestine (סטודנטים למען צדק בפלסטין). אני חולקת עמוקות על חלק מהמסרים שהארגון מקדם, אבל זו הייתה הקבוצה הפרו-פלסטינית הפעילה ביותר בקמפוס, והרגיש לי חשוב – וגם אפשרי – למצוא בה סטודנטים שיהיו מוכנים לנהל שיחה. באחד האירועים שלהם שבו השתתפתי הייתה הרצאה של פעיל פלסטיני. אחרי האירוע ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ושוחחנו על הדברים שהוא היה רוצה שסטודנטים יהודים ידעו. בסוף השיחה שאלתי אותו אם יהיה מוכן לבוא ולשוחח עם סטודנטים יהודים, לצד מישהו עם נקודת מבט אחרת. הוא השיב שיהיה מוכן לשוחח עם אדם יהודי, אבל לא עם ציוני.

הנטייה הזו להכליל ולדחות מראש כל אפשרות למפגש עם קבוצות שלמות הייתה רווחת ברחבי הקמפוס. ואז, באפריל, הגעתי לפאנל שבו השתתף אחמד אל חטיב – פעיל פלסטיני שמתנגד לחמאס ותומך בפתרון שתי המדינות. הפאנל לא עסק באופן מפורש בישראל/פלסטין, אלא בדיאלוג ובפלורליזם. עם זאת, עצם השתתפותו של אחמד אל חטיב עוררה מחאה מצד SJP. זה ערער את התפיסה שלי ש-SJP פתוחה ליצירת גשר כלשהו, וגרם לי לתהות אם האופטימיות שהייתה לי בנוגע לדיאלוג הייתה פשוט נאיביות.

אמרתי לעצמי: אוקיי, אנחנו עדיין לא מוכנים לזה.

הייתי צריכה לשנות את דרך החשיבה שלי. במקום לקפוץ ישר למים העמוקים ולשיחות הכי שנויות במחלוקת, קודם אמצא דרך לבנות אמון, בתקווה שזה יניח את היסודות לדיאלוג עמוק יותר בעתיד. נזכרתי באירוע הבין-דתי הראשון שאי פעם השתתפתי בו – סעודת אפטאר שארגנה קבוצה מוסלמית בקמפוס, שהשפיעה עלי עמוקות. בהשראתם, החלטתי לארגן ארוחת שבת בין-דתית.

מתכנסים סביב השולחן

בארוחת השבת רציתי ליצור מרחב שבו אנשים יוכלו להכיר זה את זה ולהניח בצד את כל העוינות ואת הדעות הקדומות שלהם. שאבתי השראה מתפילת ערבית: וּפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ – ודרך הדימוי של סוכת שלום הצגתי את המרחב הזה כמחסה מפני העוינות והסערה ששררו מחוץ לחדר.

יצרתי קשר עם שתי קבוצות סטודנטים נוספות העוסקות בדיאלוג בין-דתי בקמפוס, ועבדנו יחד כדי לתכנן את השיחה וליצור אווירה מזמינה. לאורך הדרך למדתי להעריך את הקול שלי במידה שווה לקולם של אחרים, ולהכיר בכך שהתרומה שלי לשיחה חשובה לא פחות מההקשבה שלי. התובנה הזו עיצבה את האופן שבו אני ניגשת מאז לשיחות בכלל, והרגשתי את זה במיוחד בארוחה הבין-דתית. התחלתי לשאול שאלות וגם לשתף בנקודת המבט שלי בצורה שלא הייתי עושה לפני שנה.

הייתי לחוצה לקראת הארוחה. חששתי שלא יגיעו מספיק סטודנטים שאינם יהודים, או שהשיחות ייגמרו מהר. הופתעתי לגלות עד כמה המשתתפים היו להוטים להשתתף. ברגע שאנשים התיישבו, הם צללו במהירות לשיחות משמעותיות עם האנשים סביבם – אנשים שמעולם לא פגשו קודם. היינו קבוצה של כעשרים איש, גדולה מספיק כדי שיהיה בה מגוון, אבל מספיק אינטימית שנרגיש כאילו כולנו יושבים סביב אותו שולחן ומשתתפים באותה שיחה. הכנו מראש כמה שאלות מנחות להמשך הערב, אבל בסופו של דבר, השיחות הספונטניות היו המשמעותיות יותר. נראה שלכולם היה שפע של רעיונות, שאלות וחוויות לחלוק. שיחה אחת ששמעתי מהצד הייתה בין סטודנט יהודי לסטודנט מוסלמי, ששיתפו זה את זה באופן שבו התפילה היא חלק מרכזי מהיום שלהם ואיך הדבר משפיע על האנשים שאיתם הם בונים קהילה.

בסוף הערב, כמה מהסטודנטים אמרו שחבל שהאירוע לא נמשך יותר זמן, ואחד אפילו התלווה אלי ואל כמה חברים בדרכנו חזרה בקמפוס, כדי להמשיך את השיחה שהתחילה בארוחה.

סוכת שלום

במובנים רבים, הרגשתי שהצלחנו ליצור את אותה "סוכת שלום" שתיארתי. עם זאת, אני עדיין מודעת למגבלות של הפורמט הזה. אותה תחושת הביטחון שאפשרה לשיחה להתקיים גם הגבילה את העומק שאליו יכולנו להגיע ואת מידת הריפוי שהתאפשרה. ה"מחסה" היה גם מנחם וגם מגביל, והייתי מודעת מאוד לכך שהמתחים העמוקים יותר עוד המתינו לנו בחוץ, ולא נעלמו.

בתחילת הדרך הרגשתי שאם אנחנו לא מנהלים את השיחות הקשות ביותר, אנחנו לא עושים מספיק. אבל למרות שאני בהחלט לא חושבת שהעבודה הושלמה, אני כיום רואה בארוחת השבת הזו התקדמות משמעותית, שיצרה תחושה חשובה של תנופה וסקרנות – צעד קטן בדרך להפחתת המתח ולקירוב לבבות. ההתקדמות אולי איטית, אבל היא קורית.