לחנך בני נוער בתקופה של קיצוניות גוברת

אסתר מאיר הורביץ 01'

יוני 2026

אני אסתר מאיר הורביץ, עמיתים 2001. אני בת 41, אמא לשלושה ילדים, גרה בזיכרון יעקב. אני מחנכת כיתה י' ומורה לתנ"ך. לפני זה, ניהלתי במשך שנתיים את המדרשה הישראלית – מדרשה לבנות חילוניות ודתיות לפני צבא. הייתי ראשת המדרשה החילונית ועבדתי בשותפות מלאה עם ראשת מדרשה אורתודוקסית (אשתו של שי שלו 05'!). זו הייתה המדרשה הראשונה מסוגה, יוזמה שנולדה בתקופה של הרפורמה המשפטית, כשהיה נראה שזה צו השעה. פתחנו את המדרשה בספטמבר 2023, ובשבעה באוקטובר כל העולם התהפך. השנתיים האלה היו מאוד משמעותיות. הרגשתי שבנינו משהו מאוד איכותי ושהצלחנו לתחזק אותו בזמן מלחמה, על כל המשתמע מכך. אבל בסופו של דבר, לא הצלחנו להגיע למגוון שתכננו שיהיה, ובלי הנציגות החילונית שקיווינו לה, המדרשה נסגרה. השנה חזרתי ללמד בבית הספר.

בגלל זה אני מחנכת

תמיד אהבתי להיות מורה, תמיד חשבתי שאני במקצוע הכי טוב בעולם. אבל משהו השתנה. אני כבר לא מרגישה שזה המקום שאני רוצה להיות בו. האמת, אני חושבת שאני כבר שחוקה. אני גם חושבת שהדור הזה מאוד השתנה.

זה דור שבשש השנים האחרונות עבר קודם את הקורונה ואז את המלחמה – ואנחנו רואים את ההשלכות. בסוף, אני מרגישה שגידלנו פה דור שמרוב שאנחנו מכילים אותו וסלחנים כלפי כל מה שעבר – וזה באמת, אובייקטיבית, מאוד קשה – הוא איבד משהו. אפילו פה בזיכרון, איפה שאנחנו חיים בסוג של ללה-לנד: בקושי שמענו אזעקות, לא היינו מפונים בשום שלב, והיה מאוד רגוע יחסית למקומות אחרים בארץ. גם פה, הילדים מושפעים. יש תחושה כזאת בין בני הנוער של "תחיה היום, כי לא בטוח שיש מחר", ותלמידים בכיתה י' שאומרים לעצמם, "מחר אני מתגייס, אז למה שאני לא ארד לאילת עם חברים, על חשבון בית ספר". ועכשיו עם מהפכת ה-AI… זה מרגיש די חסר משמעות.

העולם נהיה קיצוני יותר, וגם ישראל. הנוער שלנו נהיה מאוד שמרן, מאוד גזען. אני גרה באזור יחסית ליברלי, יחסית חילוני, והשנה לראשונה אנחנו מתמודדים למשל עם סיפורים כמו הנחת תפילין במרחב הציבורי בשביל להתריס, עם קריאות של "מוות לערבים". והאמת, אני בעיקר רואה שהרבה בני נוער פשוט לא מעוניינים במה שקורה. הם צורכים חדשות מ"ישראל בידור", מטיק-טוק, מסטורים באינסטגרם שרובם על הספקטרום מאוד מאוד ימנים. הכל מאוד קיצוני, והם לא יודעים להבחין בין אמת לפייק. אני יכולה להכנס לכיתה ידיעות מאוד חשובות, והם לא שמעו עליהן. בטח ובטח לא על טרור יהודי, על פשיעה בחברה הערבית… זה לא מגיע אליהם בכלל. אז אני ממש עסוקה בזה, מבחינתי בזה אני עובדת: כל הזמן מנסה לפתוח, לעודד חשיבה ביקורתית, ולהתעסק בדברים. בגלל זה אני עדיין בבית ספר, ובגלל זה אני מחנכת.

מה מותר לנו להגיד

אני מתחילה קצת לחשוש. אני חושבת הרבה על איך שאני מנסחת את הדברים. אני מרגישה שבזכות הקשר האישי עם התלמידים ובזכות זה שאני יודעת שבית הספר ייתן לי גב, אני קצת פחות חוששת. ועדיין, יש דברים שלא חשבתי שהם מתריסים יותר מדי, ופתאום אני מהססת, תוהה אם אולי זה כן נועז מדי להגיד. זה לא שאי פעם הדעות שלי היו במיינסטרים הישראלי – אבל הן גם לא רדיוקליות. ולמרות שאני חושבת שיש עוד הרבה בתים שמדברים את מה שאני מדברת, אי אפשר לדעת מה יגיע לשר החינוך, ואיזו שיחת טלפון תקבלי.

ב-2014 לימדתי בקריית טבעון לצד אדם ורטה, שהיה מורה לאזרחות ומחשבת ישראל. הוא שאל שאלה בשיעור: האם אנחנו באמת הצבא הכי מוסרי בעולם, והיה על זה דיון. תלמידה כתבה מכתב לשר החינוך והאשימה את אדם בהתבטאויות קיצוניות נגד צה"ל, ותוך שנייה אדם זומן לשימוע. בבית הספר, כל המורים וכל התלמידים שלו יצאו להגנתו. אבל האירוע הזה הפך להיות אירוע מכונן, על מה מותר למורים להגיד, ומה לא. אחר כך יצאו כל מיני הנחיות מחדש, שבעצם מותר למורים להביע דעה פוליטית. אסור להם להגיד לאיזו מפלגה להצביע או לרתום תלמידים להפגנה, אבל זו אפילו חובה – חובה ערכית – להביע דעה ולאפשר דעות אחרות.

עברו מאז איזה 12 שנים, וזה פשוט הולך ונהיה קיצוני יותר. יש הרבה יותר סיפורים כאלה, הרבה יותר אלימות בתוך בית הספר – בכל הבחינות, לא רק אלימות פוליטית. יש משהו בחברה הישראלית שנהיה אלים בשנים האלה, עייף, חסר סובלנות. וזה מחלחל לנוער. מרגישים את זה בדיבור, ובדברים שבני נוער כבר לא מזועזעים מהם. הם גדלים לתוך שלטון מושחת, לתוך מציאות בה אסור להביע דעות מסוימות, ושאין סבלנות ויכולת להקשיב להם. זה מובן להם מאליו.

התמונה היא מורכבת

השבוע היה יום הזיכרון. זה יום מאוד מאוד קשה אצלנו בבית הספר. נהרגו המון בוגרים לאורך השנים, ומאז ה-7 באוקטובר התווספו עוד שלושה. ביניהם תלמידה שלי, נועם שלום, שנרצחה בנובה. הטקס אצלנו מאוד מיוחד. מזמינים אליו את כל המשפחות השכולות לאורך השנים, מדברים על הנופלים של בית ספר, מניחים זר ומקריאים מכתב, ואלף שמונה מאות איש מקשיבים בדממה, עם המון כבוד. וזה מעניין כל פעם לראות על מה בוחרים לדבר, על מה שמים דגש. השנה, המובילים של הטקס דיברו על שלום, שהיד שלנו תמיד מושטת לשלום. זה כבר לא מובן מאליו. דיברו על המלחמה על בריאות הנפש, והזכירו תלמידים וחיילים שהתאבדו. דיברו על קדושת החיים. שמחתי שהתלמידים שומעים אותנו המבוגרים מדברים את זה, כי ביום הזיכרון הרבה פעמים אנחנו באיזשהו מקום הופכים את האנשים האלה לגיבורים – וזו גם האמת – אבל השאלה היא, עד כמה אני שואפת להיות כמוהם ועד כמה אני פשוט שואפת לחיות פה בשלום.

ראיתי פוסט באותו היום של אורית מרק אטינגר. כשהייתה נערה היא שרדה פיגוע ירי בו אבא שלה נרצח, ומאז שכלה שני אחים ובן דוד. היא תיארה איך, אחרי שמחבלים ירו על הרכב שלהם, הגיע ערבי מהאזור וחילץ אותה ואת אחיה והציל את החיים שלהם. ברור לי שדעותיי הפוליטיות שונות משלה, אבל המסוגלות להחזיק את המורכבות הזאת, ששם היה מחבל ופה יש בן אדם ושיש הבדל, ההתעקשות לראות שיש אנשים טובים בתוך כל הרע… הדבר הזה חייב לתת תקווה.

אז אני מרגישה שזאת העשייה שלי. העשייה שלי היא להגיד, התמונה היא מורכבת. זה לא מורכב ששחטו אותנו בעוטף – יש טוב, יש רע, זה דבר לא מורכב. אבל אחר כך איך פועלים במהלך המלחמה בעזה, והאם יש תוכנית, ומה האחריות המוסרית שלנו? אני גדלתי על הרעיון של 'הצבא הכי מוסרי בעולם'. תמיד התגאנו בזה ומבחינתי, זה היה להיות ישראלית. כל האנשים שאני הכי אוהבת בעולם שירתו בצבא, והם אנשים טובים ומוסריים, ואני סומכת עליהם. ומצד שני, את אומרת – צריך גם להסתכל למציאות בעיניים.

 זה חייב להצליח. חייבים להאמין שיהיה פה יותר טוב.

אלה שנים עצובות וקשות, עם הרבה שאלות. ומה שהכי מפחיד אותי זה מה שקורה בתוך החברה הישראלית, ולאן אנחנו הולכים. בתור מורה לתנ״ך, לימדתי הרבה שנים נבואות חורבן, ולפעמים קשה לא להרגיש שאנחנו חיים את הנבואות האלה עכשיו. ואני שואלת את עצמי, איך נדאג שאצלנו זה לא ייגמר ככה? צוחקים עלינו בבית הספר, "הנה באות המורות לתנ״ך – אל תדברו איתן, הן פסימיסטיות". אבל אני חושבת שקשה מאוד להיות אדם אופטימי אם את מורה לתנ"ך או להיסטוריה.

אתמול היתה לי מחלוקת עם אחת המורות לתנ"ך. זה היה יום מאוד קשה בישראל: היה דיון בבג"ץ על קיום ועדת חקירה ממלכתית ואיזה סוג ועדה תקום, ועצרו את הדיון כי מפגינים ניסו לפרוץ לתוך בית המשפט. זה היה אירוע מאוד קשה, מאוד אלים. חוסר הלגיטימציה, חוסר האמון הזה בבית המשפט, זה קורע את החברה הישראלית. והתחושה היא שאין דין ואין דיין. אז דיברתי עם אותה מורה והיא אמרה לי, "אבל אסתר, איך את יכולה להיות פסימית?" ואני אמרתי לה, "גיתית, איך את יכולה לא להיות פסימית? את מורה לתנ"ך! הסוף ידוע מראש! קראנו כבר את הסיפור הזה, אנחנו כבר יודעות איך זה נגמר." ואז היא אמרה לי, "אבל דווקא מכיוון שאנחנו יודעים מה קורה, אנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה." הסתכלתי עליה ואמרתי לה, "את נאיבית? מי למד אי פעם מההיסטוריה? אף אחד לא לומד מההיסטוריה."

אבל הייתי רוצה להיות היא. הייתי רוצה להיות שם.

היה קיץ אחד שחשבתי, איך אני חוזרת ללמד? עוד היינו בשיא המלחמה ולא הבנתי איך אני חוזרת, ועומדת מול בני ובנות נוער לקראת גיוס, ואין בי תקווה. אבל אני אשת חינוך! אני חייבת להיות עם תקווה, אחרת זו מעילה בתפקיד שלי! לשמחתי, בסוף התקווה באה מהם – מהנעורים, והשמחה, והחיות הזו. בסוף, איכשהו, הם בכל זאת מדביקים אותי בזה שיש שגרה, יש חיים, יש בשביל מה לקום כל בוקר. זה הבית שלי. אני מגדלת פה את הילדים שלי. אני חייבת להחזיק תקווה ששינוי עוד אפשרי, שנחזור להיות חברה שאני יכולה להזדהות עם הערכים שלה. בסוף, כמות האנשים הטובים במדינה הזאת היא בלתי יאמנת. יש פה אנשים טובים שנלחמים על המקום הזה, וגם אם דעותיהם לפעמים שונות משלי, שנינו נלחמים כדי שבאמת יהיה פה טוב. אז את אומרת, זה חייב להצליח. חייבים להאמין שיהיה פה יותר טוב.