אני בוחרת לשאת שוב את עיניי אל ההרים

אילנה גלסקו לפיד 94׳

פברואר 2026

אני אילנה גלאסקו לפיד, Fellows 1994. אני יוצרת ומרצה לקולנוע באוניברסיטת ניו מקסיקו סטייט. נולדתי בניו יורק וגדלתי בין ירושלים, קנדה ולאס קרוסס שבניו מקסיקו, בין קהילות יהודיות קונסרבטיביות, אורתודוקסיות ורפורמיות.

כאחת שגדלה בתוך מסגרות יהודיות שונות, לעיתים קרובות הרגשתי שאני לא באמת שייכת לאף אחת מהן. במובן הזה, ברונפמן הייתה עבורי חוויה משמעותית מאוד. מצאתי שם מרחב בטוח לשיחות מורכבות – לשאול שאלות קשות ולהתמודד עם זהות והיסטוריה, עם זיכרון ושירה. הקיץ ההוא סיפק לי מודל לעבודה שאני עושה כיום כאשת חינוך: ליצור חוויות בהן תלמידים מרגישים בטוחים לשאול שאלות קשות, לנהל דיאלוג, לשהות באי-נוחות ולהכיל מורכבות.

באותו קיץ בישראל, בגיל 15, הבנתי שלמעשה מעולם לא חשבתי על פלסטינים. זו הייתה התפכחות רצינית עבורי – בפעם הראשונה חשבתי ברצינות על תהליך השלום, והתחלתי להיות מעורבת ולחשוב כיצד אוכל לקחת בו חלק. מאוחר יותר, בייל, למדתי מדעי המדינה והתמקדתי במזרח התיכון. למדתי ערבית ועבדתי כמדריכה ב-Seeds of Peace, שם ביימתי הצגה עם ילדים ישראלים, פלסטינים, ירדנים ומצרים – ההתנסות הראשונה שלי בבימוי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי מקרוב את כוחו של הסיפור ככלי לעסוק במציאויות חברתיות ופוליטיות מורכבות.

בגיל 23 ביליתי תקופה ברומניה במסגרת מלגת פולברייט. יום אחד הבטתי מבעד לחלון הדירה שלי וראיתי מאות אנשים מתאספים לקראת פסטיבל הסרטים הבינלאומי הראשון של טרנסילבניה. זמן קצר לאחר מכן, חמישה יוצרי קולנוע שלא הכרתי דפקו לי בדלת ושאלו אם יוכלו לישון אצלי למשך הפסטיבל. הכנסתי אותם לבית. ביליתי איתם את הימים האלה, והקשבתי לשיחות שלהם על האופן שבו, שלוש-עשרה שנה אחרי סוף הקומוניזם, הם ראו את עצמם כעדים. הם דיברו על כוחם של הקולנוע והסיפור לעזור למדינה להתמודד עם הפצעים שלה, באמצעות יצירת מרחבים שבהם אנשים יכולים להתבונן ולעסוק במה שהיה. זה עורר בי השראה.

בסופו של דבר, החוויות האלה הובילו להחלטה שלי ללמוד קולנוע ולהיות מספרת סיפורים, להתמודד עם שאלות גדולות וליצור עבור אחרים חוויה דומה.

היה רגע שבו החלטתי: אני רוצה לחיות

לפני תשע שנים עמדתי לצאת לפסטיבל סרטים בטרינידד, כשחליתי במה שהרגיש כמו שפעת. הגעתי בסוף לחדר המיון, שם אובחנתי בלוקמיה מסוג APL וקיבלתי כ-50 עירויי דם. בלי טיפול מיידי, היו לי שבוע עד שבועיים לחיות. כל מה שהגדיר אותי עד אותו רגע נעלם בין-לילה. הדבר היחיד שהיה קיים היה השאלה איך להישאר בחיים. עברתי 150 ימים של טיפול בארסניק, במשך 35 שבועות. בהתחלה, הרופאים לא היו בטוחים שאשרוד. היה רגע שבו הייתי צריכה לקבל החלטה מודעת: אני רוצה לחיות, ואני הולכת לעזור לעצמי. הייתי צריכה להחליט שהחיים שלי עצמם הם דבר קדוש, ושהם ראויים להצלה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לשלוח אהבה, אנרגיה ותקווה לתאי הדם הלבנים שלי. זה מה שעשיתי בבית החולים – התחברתי לתחושת ערך פנימי שאינה נובעת מהישגים או מאגו, אלא פשוט מעצם היותי בחיים.

שנה לאחר שנכנסתי להפוגה, אמי גילתה גוש בשד. היא אובחנה בסרטן, ולאחר שלוש שנים של טיפולים וכמה חודשים של הפוגה, הסרטן חזר. היא נפטרה ביום הראשון של 2023. זה היה לחלוטין בלתי נתפס שהיא תמות, ובכל זאת היא מתה. הרגשתי שהתפרקה לי המשפחה ותחושת היציבות, ואיתן התפרקה גם האמונה שעזרה לי לעבור את הטיפולים – שהסתכלות חיובית על החיים תוביל בהכרח לתוצאה חיובית.

החוויות המרסקות האלה אילצו אותי להתמודד עם השאלה, איך מפתחים חוסן ואיך מוצאים דרך להמשיך הלאה אחרי כאב ואובדן כל כך גדולים. הן גם העניקו לי תחושה חדשה של שליחות: לעזור לאחרים למצוא תקווה, למצוא דרכים לחזור לתחושה של ביטחון בתקופות של טראומה ואי-ודאות.

במשך זמן רב אחרי המחלה וההחלמה שלי, לא הייתי מוכנה להתעסק בסרטן, בפוסט-טראומה או במותה של אמי. זה היה הרסני מדי, לא יכולתי לגעת בזה. רק לאחרונה זה התחיל להרגיש אפשרי. כיום, החיבור בין לספר סיפורים חזותיים לבין ריפוי מטראומה עומד במרכז העשייה שלי.

איך בוחרים בתקווה כשנדמה שהתקווה איננה?

ואז הגיע ה-7 באוקטובר. שוב קרה הבלתי אפשרי – חומות שנראו בלתי חדירות נפרצו. הפגיעוּת הבלתי נסבלת הייתה כל כך מטלטלת. היא העלתה מחדש את אותן שאלות שנאלצתי להתמודד איתן באופן אישי: איך מוצאים שוב תחושת ביטחון אחרי הבלתי נתפס? איך לא נלכדים בתוך סיפור של קורבנוּת או בתוך הרצון לנקמה? איך יוצאים ממצב של הילחם-או-ברח? אני חושבת שכולנו מתמודדים יחד עם אותן שאלות – בישראל, וכיהודים אמריקאים, כל אחד מאיתנו עם האתגרים הייחודיים לו. איך בוחרים בתקווה כשנדמה שהתקווה איננה?

במשך שנים לימדתי קורס שנקרא ״המזרח התיכון דרך הקולנוע״. הקרנו סרטים של במאים ובמאיות ישראלים, פלסטינים, מצרים וירדנים. המטרה הייתה להראות את האנושיות המשותפת לכולנו ולהצביע על האפשרות לשלום – אפשרות שאולי איננו יכולים להגיע אליה כרגע, אבל שנמצאת באופק. אחרי ה-7 באוקטובר הייתי אמורה ללמד את הקורס שוב באביב. ביטלתי אותו, ולא לימדתי אותו מאז. אני מודעת מאוד למקום שלי בקמפוס ולאחריות שלי להוביל – לא לספק תשובות, אלא ליצור מרחב שיכול להכיל מורכבות ואי-ודאות, להוות דוגמא לאומץ הנדרש כדי להתכנס יחד ולהתמודד עם מציאויות כואבות, לנכונות לשהות באי-נוחות. אבל אחרי ה-7 באוקטובר, ועם התעצמות הלחימה בעזה, הייתה בקמפוסים הרבה עוינות כלפי ישראל, ופחות יכולת להכיל מורכבות. כבר לא הרגשתי בטוחה לנהל את השיחות האלה באופן שיאפשר לאנשים להביע את עצמם בכבוד, גם כשהם מגיעים מעמדות שונות מאוד. כבעלת אזרחות ישראלית ואמריקאית, לא ידעתי איך לגשת לזה. באמת האמנתי בכל ליבי שנמצא פתרון לסכסוך הזה עוד במשך חיינו. הוודאות הזו נסדקה אחרי ה-7 באוקטובר. איבדתי את הקול שלי, ולא ידעתי איך לדבר על הנושאים האלה או על האפשרות לשלום.

יש שיר של יהודה עמיחי שמלווה אותי לאורך השנים.

קוראים לו כמו הקיר הפנימי של בית:

כְּמוֹ קִיר פְּנִימִי שֶׁל בַּיִת

שֶׁנַּעֲשָׂה חִיצוֹנִי אַחַר מִלְחָמוֹת וָהֶרֶס,

כָּךְ מָצָאתִי אֶת עַצְמִי פִּתְאֹם

וּמֻקְדָּם מִדַּי בְּחַיַּי, כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי

מַהוּ לִהְיוֹת בִּפְנִים. כְּבָר לֹא כּוֹאֵב.

כְּבָר לֹא אוֹהֵב. וְרָחוֹק וְקָרוֹב,

שְׁנֵיהֶם בְּמֶרְחָק גָּדוֹל מִמֶּנִּי וְשָׁוֶה.

[...]

אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לֶהָרִים. אֲנִי מֵבִין עַכְשָׁו

מַהוּ לָשֵׂאת עֵינַיִם, אֵיזֶה מַשָּׂא כָּבֵד

הוּא זֶה. אֲבָל הַגַּעְגּוּעִים הַחֲזָקִים,

הַכְּאֵב לֹא-לִהְיוֹת-שׁוּב-בִּפְנִים-לְעוֹלָם.

לימדתי את השיר הזה בעבר, אבל אחרי ה-7 באוקטובר הוא נהיה רלוונטי עוד יותר – הקירות החיצוניים התפוצצו, והקירות הפנימיים נחשפו. וזו פגיעוּת כואבת ומערערת כל כך. קהות החושים שהוא מתאר – כבר לא כואב, כבר לא אוהב – היא בדיוק מה שטראומה עושה לנו.

אחרי הלוקמיה הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. עברתי דרך ארוכה כדי לשוב ולסמוך על הגוף שלי, לבטוח שוב בחיים, ולהרגיש בטוחה מספיק כדי לדמיין עתיד. אני חושבת שבהרבה מובנים זה תהליך אוניברסלי, שנכון לכל מי ששרד טראומה. וזה נכון גם לאומה שעברה טראומה. ולכן הסוף של השיר כל כך משמעותי, במיוחד עכשיו. אני מבין עכשיו מהו לשאת עיניים… כמה קשה, אחרי כל מה שעברנו, לשאת את עינינו אל ההרים – אל התקווה. ובכל זאת, כמה זה חשוב.

אני נושאת את עיניי אל ההרים

התחתנתי בסתיו שעבר. בעלי הוא צלם טבע ואמן בנשמתו. הוא גם לוחם לשעבר בכוחות המיוחדים של צבא ארה״ב, שבילה שנים בלחימה באפגניסטן. המלחמה, במובן מסוים, היא שחיברה בינינו. אחרי ה-7 באוקטובר פניתי אליו כדי לדבר על הפאניקה, האימה והבלבול שהרגשתי. היה בי צורך לדבר עם מישהו שחווה מלחמה, שמכיר מקרוב מה זה אומר לקום מטראומה, מכאב ומחורבן. הקשר בינינו נבנה מתוך חיפוש משותף אחר ריפוי. כיום אנחנו כותבים יחד מיני-סדרה שעוסקת בפוסט-טראומה – שלו מהלחימה, ושלי מהסרטן. זו חוויה עוצמתית – להפוך את הכאב הפרטי שלך לסיפור, להתמיר אותו דרך היצירה.

אנחנו מגיעים מעולמות שונים מאוד. הוא גדל בהרים של פפואה גינאה החדשה, בן להורים מיסיונרים. אני יהודייה ליברלית ופרוגרסיבית, שגדלה במשפחה שמרנית ואורתודוקסית. אנחנו מגיעים מאמונות שונות, אבל חולקים קשר רוחני עמוק, ולכן מצאנו את הדרך. זו זכות גדולה. לאורך הדרך גילינו ששנינו חולקים את אותו פסוק אהוב מתהלים: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהילים קכ״א). זה נהיה הרעיון שליווה אותנו – נשיאת עיניים אל ההרים כדרך להתחבר מחדש לתקווה ולאמונה, אחרי כאב גדול ואובדן רב.

וזה מרגיש אמיץ. אפילו רדיקלי. יש עוצמה גדולה פשוט בלבחור – לומר: אני בוחרת לשאת שוב את עיניי אל ההרים.