אני עכשיו המטריושקה

פולי שרונוב, ינואר 2025

אני פולי, 2003, גרה בחיפה. אני אמא לשני ילדים חמודים. נעמי בת 4 ונבו בן 1.8. יש לי בן זוג מהמם שקוראים לו איתי. אני מעצבת גרפית.

נולדתי בקירגיזסטן וגדלתי על סיפורי גבורה של סבא שלי שהיה טייס ולצד הסיפורים ההרואיים שמעתי גם את הצד של הנשים שנשארו לבד והיו צריכות לשרוד ולהגן על הילדים. הסיפורים הללו, שהפכו לחלק מההיסטוריה של העם הרוסי, יצרו נרטיב ברור: הגברים יוצאים למלחמה, והנשים נושאות בנטל החיים. כך נולד המיתוס של האישה החזקה – זו שאסור לה להישבר, כי אין לדעת מתי תישאר לבד. היום אני מבינה עד כמה הנרטיב הזה טבוע בי, ועד כמה הוא מעצב את הדרך שבה אני מתמודדת עם החיים שלי.

בשנה האחרונה, איתי יצא למילואים למשך 228 ימים, כשהוא עזב ב-7 באוקטובר בבוקר. סבב המילואים הראשון נמשך חמישה חודשים, והשני שלושה חודשים נוספים. בזמן הזה, מצאתי את עצמי לבד עם שני ילדים, בשגרת חיים שנעה בין חוסר ודאות, פחד וכאב עמוק אל מול המתרחש בארץ.

מטריושקה

מאז הפלישה של רוסיה לאוקראינה ב-2022, אני מסתובבת עם הדימוי של המטריושקה בראש. התמונות של מיליון נשים, אמהות שעזבו את הבתים וברחו, כשהן סוחבות את כל הציוד ואת הילדים לבושים בחרמוניות, הזכירו לי את המטריושקות המוכרות – הדמויות מעץ שמכילות בפנים את כל הצאצאים. הן הבית, הן שומרות על הילדים, סוחבות את כל העולם על כתפיהן, וכל מה שבתוכן נשאר בפנים. איזה דימוי עוצמתי.זה הסיפור של האישה הרוסית: היא תמיד בפני עצמה, מכילה את הכל, לא נשברת – כי היא ״עשויה מעץ״.ואז הגיע ה-7 באוקטובר. לקח לי כמה חודשים עד שהתחלתי לזהות את עצמי בפנים של אותה אמא אוקראינית בתמונה שראיתי שנה לפני. לקח לי זמן להבין שאני עכשיו המטריושקה.

בשנה האחרונה הרגשתי שקופה בעיני המערכת. משהו באוטומטיות הזו שיש בארץ, בתפיסה שאפשר "לגייס" אדם ל-228 יום, להשתמש בו כי צריך, בלי לקחת בחשבון את ההשלכות של מה שקורה בבית – היה קשה לעיכול.  ברור לך שמה שצריך ייעשה – את תחזיקי את הילדים, את העסק, את משק הבית ואת הדאגה – אבל אף אחד לא יספור אותך.

באיזשהו שלב, הדימוי של המטריושקה התחיל להתגבש אצלי לכדי פרויקט אמנותי. אחרי הרבה ליווי ועידוד מצוות התכנית, זכיתי גם לתמיכה מקרן יזמות הבוגרים כדי להגשים את הרעיון הזה. אני חושבת שרק בזכות ברונפמן הבנתי שיש לזה בכלל מקום.

עכשיו אני עובדת על מיני תערוכה של מטריושקות עשויות חימר חשוף: שבירות, לא מעוטרות. אני מדמיינת 50-60 מטריושקות, מסודרות בשורות, קצת כמו חיילי הטרקוטה שנמצאו בסין. צבא האמהות השקופות.

בהתחלה, אני לא חושבת שרציתי כל כך לעשות תערוכה כמו שישב בתוכי משהו שהייתי חייבת להוציא. בעצם, יצרתי משהו שבגללו אני צריכה לדבר עם אנשים על החוויה שלי. דבר שלא קל לעשות. אבל אני חושבת שיש לזה משמעות כלשהי, שזה לא רק הסיפור שלי, של פולי. יש פה סיפור חברתי, גדול יותר. ולכן התערוכה ולכן הריבוי ולכן הלהוציא את זה החוצה.

הדימויים שיספרו את סיפור המלחמה הזו

כשהייתי בכיתה י"ב במגמת אמנות, פרויקט הגמר שלי עסק באופן שבו דימויים חזותיים בונים את הנרטיב האישי שלנו. אני חושבת על זה עכשיו. אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית. הולכים ללמוד עליה בכל מיני צורות ואני חושבת שהדימויים החזותיים שיישארו מהתקופה הזו יהיו נורא חשובים.

יצאו בשנה האחרונה פרויקטים אומנותיים מדהימים. גלויות "זיכרון עוטף" של בצלאל, מתארות את הקיבוצים בעוטף כפי שהיו רגע לפני, עם כל היופי והשלווה שלהם; יש את הגלויה היומית של אנגלמאיר, שמלווה את כל התקופה הזאת.

אבל אני חושבת שהדימוי שחרוט על גבי הפרק הזה בהיסטוריה שלנו הוא הסרט הצהוב של החטופים. זה צבע את כל המדינה, זה נמצא בכל מקום – כסא צהוב עומד באמצע כיכר, שלטים של BRING THEM HOME, דגלים צהובים.

השאלה של מי הולך לספר את הסיפור של ה-7 באוקטובר, היא בסוף עניין פוליטי. אני מקווה שמה שילמדו על התקופה הזאת יהיה המאבק של משפחות החטופים להחזיר אותם הביתה. אני חושבת שזה הסיפור של המלחמה הזו – האזרחים האלה. אני רואה כיסא צהוב ואני מבינה הכל: הוא ריק, מישהו פה חסר, מישהו מחכה.