הדרישה לחזור לשגרה ולתפקד לא סבירה – אך גם צורך מאוד אנושי

ליהי שרווין 09'

מרץ 2026, קרית ענבים

אני ליהי שרוין, בת 33, נשואה לטל ואמא לענוה בת ה-6, סול בת 4 ואריאל בן השנתיים, יש לנו גם כלב בשם ג'ורג ואנחנו גרים בקרית ענבים. אני עצמאית העוסקת בהנחיית קבוצות וליווי של קהילות, ארגונים ורשויות בתחום הפיתוח הקהילתי.

במשך שבועות לפני הגל הנוכחי של המלחמה, המתח כבר היה באוויר וכל הכותרות בחדשות זעקו - "בסופ"ש הקרוב! בסופ"ש הקרוב זה מתחיל!" ידעתי שעם האזעקה הראשונה בן הזוג שלי, כמו רבים אחרים, יוקפץ למילואים, ואני אצטרך לעזוב את הכל ולהתמקד בילדים שלי. כשהמלחמה התחילה, הרגשתי, במידה מסוימת, שלפחות חוסר הוודאות נגמר ואנחנו לא תלויים על בלימה. מבחינת העסק שלי, סגרתי הכל והפסקתי לעבוד. התעלמתי מהאשמה, מההשלכות הכלכליות ומחוסר השליטה – והתרכזתי כל כולי בילדים. לקחנו את המזוודה שהייתה מוכנה עם שלושה סטים של בגדים לכל אחד, אוכל לכלב ותיק בית ספר לילדה, ונסענו להורים שלי. השיקול המרכזי שלי היה למצוא מרחב מוגן שבו הילדים ואני נוכל לישון, כך שנוכל לתפקד במהלך היום. החלופה היא לרוץ איתם למקלט בלילה, ואין לי דרך לעשות את זה עם שלושה ילדים קטנים ושתי ידיים. בין המלחמה לשריפה הגדולה שהייתה במאי, התחושה היא שעזבנו את הבית כל כל הרבה פעמים שכבר קל מאוד להיפרד. גם ההיקשרות לחפצים ולרכוש עברו תיקון והכל נראה לא כל כך חשוב. לא ממקום של הישרדות, אלא מהרגל. בעיניי זה דווקא מחזק.

מאז עברו עלינו ימים אינטנסיביים וגם טובים. כלמודת מלחמות (ואחרי מגיפה עולמית) כבר למדתי לנסות לג'נגל פחות, ולשים את האמהות שלי במקום ראשון. והחיים אצל ההורים... טוב, הם לא נוחים. יש לי הערכה רבה למארחים, אבל יש סיבה שאנשים עוזבים את הקן. ניצלנו את הזמן ללכת לפארקים שיש בהם מקלט צמוד או לחברים שאפשר לנסוע אליהם בפחות מ-10 דקות, למקרה שנקבל התראה.

בימים האחרונים כבר מתחילים להרגיש את הלחץ של החזרה לשגרה. מודה, זה החלק שהכי קשה לי. לקוחות כבר יוצרים קשר ומתחילים לדרוש מעורבות גבוהה יותר. האיש שלי, שעד עכשיו היה ספון במילואים, נדרש להתחיל גם לעבוד (הוא לא ישן הרבה, אבל את זה אנחנו מצפים שהוא ישלים בשנים הבאות). הילדה הבכורה שלי כבר לומדת בזום, שזה לא אידיאל החינוך. אז זה השלב הלא נוח. הדרישה לחזור לשגרה ולתפקד מעבר למטלות הקיומיות היומיומיות היא דרישה לא סבירה – אך גם צורך מאוד אנושי.

יש לי איזה זיכרון מלפני שנים... כשפגשנו את העמיתים האמריקאים שלנו ב-2009. היה לנו ויכוח נוקב אל תוך הלילה – דיברנו על האיום האיראני, על הפחד הקיומי שבו אנחנו חיים כבני נוער. חלק מהעמיתים האמריקאים שלנו טענו שזה ממש מוגזם, שאנחנו במתח מיותר, האיראנים לא יעשו כלום. עברו 17 שנה, ואני חושבת שבסוף, מה שמחזיק אותנו בתנאים ההזויים האלה, היא התקווה שהאיום יוסר, שה-7 באוקטובר, השבת השחורה, לא יחזרו על עצמם.

בתמונה: ליהי ומשפחתה בממ״ד