החזית הביתית שלי

ג'ו (יוסי) פנדל, מאי 2025

אני ג'ו (יוסי) פנדל, והייתי Fellow בברונפמן ב-1990. נולדתי בברקלי, קליפורניה, וחייתי כאן רוב חיי. אני מתמטיקאי בהכשרתי וכיום עובד בתחום ניתוח נתונים בחברת שירותי בריאות.גרתי בישראל לראשונה בכיתה ו', כשהמשפחה שלי בילתה שנה בירושלים, ומאז חזרתי עוד הרבה פעמים. לפני כעשר שנים הבאתי את אשתי ושלושת ילדיי לישראל ורשמנו אותם לבית ספר ציבורי, בדיוק כפי שהורי עשו איתי. אפילו עשינו עלייה, בעידוד הסוכנות היהודית, שהציגה את הזהות החדשה שלנו כישראלים החיים בחו"ל כנכס פוטנציאלי למדינה.

תחושת השליחות הזו עיצבה את הדרך שבה חוויתי את המלחמה, ספציפית כאזרח ישראלי רשמי המתגורר בחו"ל. אימצתי את הזהות הזו, גם אם היא רק בת עשור, והיא השפיעה על הדרך שבה אני בוחר להתמודד עם הסכסוך. קל מאוד להיגרר להסחות דעת במדיה החברתית ולהיסחף לוויכוחים סוערים. אבל ניסיתי לשמור על משמעת עצמית כדי למקד את מאמציי בשלוש חזיתות עיקריות.

ג'ו פנדל נגד איחוד בתי הספר של מחוז ברקלי

החזית הראשונה שלי היתה המאבק באנטישמיות ובאנטי־ציונות באיחוד בתי הספר של מחוז ברקלי. בשנה שעברה, בני למד בכיתה ט' בקורס לימודים אתניים – מקצוע שבאופן עקרוני אני תומך בו. אני אוהב את הרעיון של בחינת יחסי כוח, חקר הקבוצות האתניות המרכיבות את קליפורניה, וההכרה בכוחות שאנשים שואבים ממורשתם. אבל לצערי, זה תחום שנוטה לעיתים לגלוש לאנטישמיות, ולפני כשנה ראינו תפנית חריפה בכיוון הזה. מורים בברקלי העבירו סדרה של חמישה שיעורים – לא חלק מהתכנית הרשמית אלא יחידה מאולתרת – שבהם השמיצו את ישראל בכל מיני דרכים. כתוצאה מכך אני מעורב עכשיו בשני הליכים משפטיים נגד המחוז. אחד עוסק בהיבט פרוצדורלי, על כך שסירבו לספק גישה לחומרי לימוד שביקשנו, בניגוד לחוקי חופש המידע. השני מערער על אופיים האנטישמי והאנטי־ציוני של חומרי הלימוד עצמם. התהליך המשפטי היה איטי, מתסכל ולעיתים קרובות בודד, לא רק מבחינה משפטית אלא גם קהילתית. בשנה שעברה השתתפתי בישיבות רבות של מועצת החינוך, גם כדי לדרוש גישה למסמכים ולהבין כיצד נבנו החומרים הללו, וגם כדי לנסות לשוחח עם מי שעמדו מאחוריהם ולתת להם את נקודת המבט הישראלית שחסרה שם. בישיבות הללו לעיתים נתקלנו בעוינות גלויה. רמת השנאה כלפי ישראל – ולעיתים כלפי יהודים בכלל – הייתה טראומטית. ומי שעמדו להגן על ישראל היו למעשה אך ורק יהודים.

התנדבות ותמיכה בצה"ל

החזית השנייה שלי היתה ההתנדבות בצה"ל. השלמתי שני מחזורים במסגרת "שר־אל", יחידת המתנדבים מחו"ל. כל מחזור נמשך שלושה שבועות, במהלכם חייתי בבסיס, עבדתי לצד חיילים וסייעתי במשימות לוגיסטיות. באחד המחזורים שירתתי בבסיס קצינים שהתכונן לאפשרות של עימות בצפון, שם עיקר התפקיד היה להרכיב כמה מאות מיטות קומותיים. אחר כך, באילת, עבדתי במטבח חיל הים, כי רוב עובדי המטבח הוסבו לבסיסים פעילים יותר. בבסיס חצרים ארזנו חבילות לחזית, ובבסיסי תחמושת ליד הכנרת ובנגב מיינו מכולות תחמושת משומשות. זו הייתה עבודה פיזית, עבודת כפיים, שאיפשרה לי לתרום ולו מעט למאמץ הצבאי. הזמן שלי עם שר־אל היה מאתגר, אבל זה גם היה סוג של תרפיה עצמית רדיקלית. הרגשתי שאני חייב לעשות את זה, והייתי אסיר תודה על ההזדמנות לעזור במאמץ המלחמתי.

החזית הביתית שלי

החזית השלישית היא המשפחה שלי. בתי טוענת שהיא אנטי־ציונית כבר שנים, למרות שעד המלחמה לא הבנתי עד כמה. לא דיברנו על זה הרבה לפני כן, אבל מאז תחילת המלחמה היא נהיתה קולנית יותר בנושא. בברקלי יש קבוצה יהודית אנטי־ציונית חזקה, כך שלא מפתיע שהיא הלכה בכיוון הזה, ודיברתי עם הורים רבים אחרים שילדיהם בחרו בדרך דומה. אבל אף על פי שהיא אנטי־ציונית, היא גם מחויבת ללימוד תורה ושואפת לעסוק בחינוך יהודי, והיא חיה כיום בירושלים, שם היא לומדת בישיבה. כל זה מבלבל, כואב ושואב רגשית. תודה לאל, אשתי ואני בדעה אחת מבחינה פוליטית, אבל כמו בכל אתגר בהורות, גם הקונפליקט הזה עם בתנו מעמיס על מערכת היחסים בינינו. זו עוד דרך שבה המלחמה השפיעה על חיי המשפחה. זהו שדה הקרב השלישי שלי – והקשה ביותר. אבל אנחנו מתמודדים ומוצאים את דרכנו, וגיבשנו סוג של הסכם "הפסקת אש" עם בתנו: לא לדבר על נושאים שחשובים לנו מאוד, ולא לדבר על נושאים שחשובים לה מאוד – כדי להצליח לשמור על קשר. וגם זה קשה.

תמיד היינו מאוד מכווני מטרה עם בתי – שמונה שנות בית ספר יהודי, שנה בישראל בחינוך ציבורי, מגוון רחב של חוויות יהודיות ולא יהודיות – אבל מעולם לא כפינו עליה את דעותינו הפוליטיות. בסוף, אנחנו סומכים על הילדים שלנו שידעו לנווט את דרכם בעולם. נכון, היה קל יותר אילו חלקה יותר מהשקפותינו. אבל עדיין, אני מעדיף להראות דוגמה של בית שאוהב יהדות, אוהב לימוד, ואוהב זה את זה. ולסמוך שזה מספיק.

מתל אביב לקליפורניה: מחאות ופוליטיקה

אני כותב הרבה בפייסבוק ומשתף במחשבות ובחוויות שלי. בפוסטים שלי אני מנסה לתרום משהו מקורי לשיחה. למרות שאני לא מרוצה ממדיניות ממשלת נתניהו הנוכחית, אני מהסס לבקר אותו או את הממשלה, כי אחרים במעגלים שלי כבר עושים זאת באופן נרחב, ואני לא חושב שזה יעזור אם גם אני אצטרף. אבל במהלך השירות שלי בשר־אל, ביליתי סוף שבוע עם בן דוד בתל אביב והצטרפתי אליו להפגנה השבועית בקפלן. הוא היה שם עם התופים והקריאות, ולראשונה לא רק צפיתי מרחוק אלא השתתפתי, וזה היה מאוד משמעותי. אבל לא ציפיתי לעוצמת החוויה הרגשית – זה עורר אצלי משהו כמו פוסט־טראומה, כי האנרגיה הזכירה לי מאוד את ההפגנות האנטי־ישראליות בברקלי, שקוראות להשמדתם של בני עמי. הרגשתי את גופי מתכווץ. נדרש לי רגע של מדיטציה להזכיר לעצמי: אלה האנשים שלי. אני מסכים עם רובם. האדם שלידי הוא בן דודי. אני רוצה להיות כאן. מה שהפתיע אותי בהפגנה היה הכרת התודה לארצות הברית. שלטים שמודים לביידן, דגלים אמריקאיים, אפילו פסלי חירות. אולי זה היה התזמון – זה היה מיד לאחר שביידן הכריז על הצעת עסקה לשחרור החטופים – אבל לא ציפיתי לראות כל כך הרבה סמלים אמריקאיים בהפגנה נגד נתניהו. כשחזרתי לישראל אחרי שטראמפ נבחר, ראיתי דבר דומה – הפעם שלטים שמודים לו על החטופים ששוחררו מתחילת כהונתו. הוא קיבל הרבה קרדיט, אולי בצדק. אני בעצמי בכלל ליברל מברקלי. לפני המלחמה הייתי אפילו מגדיר את עצמי פרוגרסיבי. לפני שמונה שנים, הבחירה בטראמפ טלטלה אותי. הותקפתי חרדה על עתיד המדינה והדמוקרטיה. אבל הפעם, גם אם הממשל הנוכחי מסוכן עוד יותר, כבר אין לי את אותה תחושת פאניקה. אולי כי אוקטובר 2023 כבר היה רגע האסון האישי שלי – לא רק בגלל ההתקפות הנוראיות בישראל אלא בגלל מה שבא אחריהן. מוקף בשכנים שהפנו עורף לי ולבני עמי, הרגשתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר. אין יותר חשוך מה־7 באוקטובר.

אנשים קולניים בחדר הם לאו דווקא רוב

בשבוע שעבר השתתפתי בישיבת מועצת העיר, שם דנו בהצעה בנוגע להפסקת אש והטלת אמברגו נשק. במשך שמונה שעות הנואמים התקיפו את ישראל, אחד אחד. אחרי חמש שעות כבר רציתי ללכת. חשבתי: מה הטעם להישאר ולספוג שנאה? אבל חברים שכנעו אותי להישאר, שזה חשוב שהמועצה תראה שאנחנו עדיין שם. אז נשארתי. ותודה לאל שנשארתי להצבעה בסוף. בזה אחר זה, שמונה מתוך תשעת חברי המועצה אמרו שלא יתמכו בהחלטה שמנכרת את הקהילה היהודית בברקלי. הם סירבו להיכנע להמון האנטישמי. כמעט בכיתי מרוב הקלה והוקרה לאנשים הבוגרים בחדר שעמדו להגן עלינו. לא ציפיתי לזה. במקום ההצעה להפסקת אש ואמברגו, הצביעו על הצהרה פשוטה: שלום בישראל, שלום בפלסטין, שלום בברקלי. כשהצביעו, הקהל התפרץ בזעם – צעקות, צרחות – ואנחנו עזבנו מחשש לביטחוננו. הרגע הזה נתן לי תקווה אמיתית. הוא הזכיר לי לא רק ששמונה מתוך תשעה נבחרי הציבור עמדו לצידנו – אלא שאם זו עמדתם, כנראה שזה מייצג גם הרוב שבחר בהם. ואולי שכניי, ברובם, לא באמת שונאים אותי ואת משפחתי. כי לפעמים, כשאתה באמצע ישיבה זועמת, ומאיימים עליך באלימות רק כי דיברת להגנתך, אתה מתחיל לתהות אם זה בכלל מקום בטוח לבנות בו עתיד. ואז אתה יוצא החוצה ונזכר: אלו 200 אנשים קולניים בחדר. אולי יש עוד 200 שחושבים כמותם. אבל הם לא באמת הרוב בעיר שלי.