חצי קוסם חצי חייל

עומרי ביטון, ינואר 2025

אני עומרי ביטון, בן 27 מדימונה. נשוי עם 2 ילדים ועוד אחד בדרך. במקצוע שלי אני קוסם. אני עושה הופעות ואירועים, סדנאות וגם הרצאות על חשיבה יצירתית דרך קסמים. בשנה האחרונה אני חצי קוסם וחצי חייל. עשיתי בינתיים שלושה סבבים של מילואים ובמרץ אעשה סבב רביעי.

לעשות את הבלתי אפשרי

בגיל שש קיבלתי ערכת קסמים. היום אני מבין שמה שתפס אותי לא היה הטריק או החוט שלא רואים, אלא הקטע שיכולתי לעשות משהו שאפילו אבא שלי לא הבין איך אני עושה אותו. לעשות את הבלתי אפשרי זה לא רק קלישאה – יש אנשים שבאמת עושים את זה. אפשר לומר שזה רק קסמים אבל אני מאמין שזו גם גישה לחיים: שדברים אפשריים, גם אם הם לא נראים אפשריים כרגע. לכל דבר יש שיטה, יש דרך, וגם אם אנחנו לא יודעים או רואים אותה, היא קיימת. זה מה שתפס אותי וזו גם החוויה שאני מנסה להעביר, דרך הקסמים.

קסם טוב זה לא טריק, זה רגע. הרגע הזה שבו המוח האנושי שלנו, שרגיל להסברים ולהיגיון, לא מבין מה קרה.

כשאתה נמצא עמוק בעזה, כולך שבור ורעב, ופתאום אתה שולף קסם כזה למישהו – אתה מעלה אותו טיפה מעל המציאות ונותן לו כמה שניות של איזו הרגשה אחרת, שהיא לא בשכל. זו חוויה מדהימה. זה הקסם עצמו. וכשזה כמה אנשים – פתאום המספר שהוא חשב עליו נמצא בקלף של השני – זה יוצר רגע של חיבור, איזו אינטראקציה בין אנשים, בתוך סיטואציה שיש בה המון רגעים שאתה מרגיש לבד בתוך הראש שלך. זו החוויה הרגעית הזו, כמו כשאתה שומע פתאום שיר שאתה מתחבר אליו. כבר כשהייתי חייל בסדיר אמרו לי שאת אחת המחסניות בכיס אני צריך להחליף בחפיסת קלפים. זו חלקת האלוהים שלי, הקסמים.

החיים הם לא מופע קסמים

תמיד הייתי בנאדם אופטימי, שמאמין שהכל יהיה בסדר. אבל לפעמים זה לא קל. ב-7 באוקטובר אשתי הייתה שנייה אחרי לידה, הילד שלי היה בן שבועיים, ואני הייתי צריך לצאת להילחם. ב-8/10 כתבתי פוסט קשוח שהכותרת שלו הייתה "הפסדנו".

בשירות הסדיר שלי שירתתי במוצב נחל עוז במשך כמעט 7 חודשים רצופים. זו הייתה אחת התקופות הקשות שהיו לי בחיים. כל יום ראיתי את המציאות הזאת של עזה מול העיניים. ראיתי אותם יורים עלינו, מגיעים עד הגדר, זורקים עלינו אבנים. כשהגיע ה-7 באוקטובר הרגשתי שלא היה יכול לקרות אחרת. מה ציפינו שיהיה? שלא ישתמשו בכל מה שיש להם שם?

כשהייתי בנחל עוז היינו מתאמנים על פשיטות. הכרתי את אילן פיורנטינו ז"ל, שהיה הרבש"צ של נחל עוז. היינו עושים איתו תרגילים. הכרנו את כל הקיבוץ, היו לנו מפות, למדנו את הכבישים. התרחיש הכי נורא שדמיינו היה חדירה של חמישה-שישה מחבלים. זה היה התרחיש הכי גרוע, אבל הנקודה היא שהיה את התרחיש. אף אחד לא האמין שזה יהיה במימדים האלה, אבל ידענו שלמרות שזה נראה בלתי אפשרי – זה יקרה. איכשהו, זה יקרה.

אז אני משתדל ממש לעשות את ההפרדה בין ה"זמן במה" – הרגע הזה שאני ממסגר לאנשים – לבין היומיום. אני מסתובב עם האמונות האלה בתוך תוכי אבל אני לא מסתובב כל היום ועושה לאנשים קסמים. ברמה האישית, הקטנה, אני יכול להאמין שאפשר להגשים את מה שנראה לנו בלתי אפשרי. אבל כשמדובר במשהו לאומי, גדול, עם כל כך הרבה גורמים, שהוא תהליכי ולוקח הרבה שנים – שם אין קסמים. שם, מה שתכין לפני המופע זה מה שיהיה לך על הבמה. ופה, התוצאה הייתה צפויה.

אז אני מפריד, כי חייבת להיות הפרדה. במציאות היומיומית הקשה, הקסמים צריכים להיות אסקפיזם ולא החיים עצמם.

כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת

הייתי הילד הסטריאוטיפי מדימונה שהיה נוסע 3 שעות לת"א כדי ללמוד קסמים, כי פה לא היה כלום. אז ישר אחרי צבא פתחתי כאן חנות קסמים ולהטוטים, בשביל אותם ילדים שמתעניינים וגם לאלו שעוד לא יודעים שהם אוהבים את זה, כי אני יודע כמה כח יש לקסמים עבור ילדים. במלחמה נאלצתי לסגור את החנות. זה היה שבר מאוד גדול, לסגור את הדלת על החלום הזה. ואז יום אחד ביולי-אוגוסט כשישבתי בעזה, אמרתי לעצמי – טוב, אני יוצא מפה, ואז מה? הבנתי שאני לא אפתח את החנות כי להתחיל מחדש זה קשה מדי. אבל ידעתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי. וכך עלה לי הרעיון לעבוד עם בני נוער מפונים מהעוטף. פניתי לחבר שאחראי על הנוער בקיבוץ כרם שלום. אלו נערים שחוו דברים קשים, שאיבדו חברים, שפעם גרו מטר אחד מהשני ועכשיו הם מפוזרים. רציתי להציע להם את הכלי של קסמים, לא כבידור, אלא ככלי – לפיתוח ביטחון עצמי, תקשורת, תחושת הצלחה, וחיבור. זכיתי לתמיכה של קרן יזמות הבוגרים של עמיתי ברונפמן והתכנית יצאה לדרך והייתה הצלחה אדירה.

אני כל שנה תורם לקרן היזמות ואף פעם לא עבר לי בראש שאני אשתמש בה בעצמי. ואז, בשנה שעברה, חבר מהמחזור שלי זכה במענק והוציא ספר, שעכשיו יושב לי פה על המדף. רק בגלל החוויה הזו עלה לי הרעיון לפרויקט מלכתחילה. איפשהו בתת מודע ישב לי בראש שבכל שנה בוגרים יוזמים פרויקטים ופתאום זה התחבר לי. ידעתי שאני אמצא דרך לעשות את הפרויקט, גם בלי התמיכה של קרן יזמות הבוגרים, אבל חד משמעית בזכות הקרן, מעצם זה שהמערך הזה קיים, הוא יצא לפועל. בסוף, אלה הדברים שבונים את העולם. זה מה שמחזיק אותנו. בחנוכה עשיתי אולי חמש-עשרה הופעות, אבל היום הזה שהחבר'ה עשו מופע מול הילדים בקיבוץ – בסוף, אלו הרגעים המשמעותיים.

להתמסר לחוסר וודאות

לישראלים מאוד קשה להיות בחוסר שליטה. בגלל זה הרבה קוסמים מעדיפים להופיע בחו"ל. הם כל הזמן רוצים לדעת איך עשית את הטריק, הם לא רוצים שיעבדו עליהם. גם אני, כמו רוב הישראלים, חייב להרגיש שאני בשליטה, או לפחות שאני במודעות למה שקורה. כחייל, גם בסדיר וגם במילואים, הדבר שהכי מאתגר אותי זה ההיררכיה. זה שיש מעלי מפקד שנותן לי פקודות שלפעמים אין בהן שום היגיון, זה דבר ששובר אותי. המצב הזה שבו מישהו מחליט עלי… עד היום זה קשה לי. ובכל זאת, אני כל הזמן מנסה להחזיר את הקהל שלי לחוויה שזה בסדר לא לדעת. להגיד להם – תהנה, הכל בסדר. תראה איזו הרגשה כיפית חווית כשלא ידעת, לעומת הרגע הזה שאחרי הגילוי, האכזבה.

חוסר וודאות זו חוויה שצריך ללמוד להרגיש איתה יותר בנח. מה שהנוער הזה פגש אחרי ה-7 באוקטובר זה חוסר שליטה ואי וודאות בצורות הכי קיצוניות וקשות. דרך הקסם אני יכול להציע להם סוג של חוויית תיקון – להרגיש שאני יכול להיות באי וודאות אבל להנות מזה, ואיך, כשאני עושה קסמים, אני עכשיו זה שמחזיק במושכות.