כשטראומה פוגשת חוק

זר וקנין, מאי 2025

אני זר וקנין. הייתי עמיתה ב-2013 ומנחה בין 2020-2022. אני גרה בחיפה עם אמיר בן זוגי וכרמי הבן שלי, ועתידה ללדת מאוד בקרוב. אני עובדת סוציאלית ועורכת דין. התמחיתי בסנגוריה הציבורית, שם אני עובדת כיום כיועצת שיקומית.

הבית שעל גבול לבנון

אני במקור משלומי, עיירה על הגבול הצפוני שתמיד היתה חלק ממש מרכזי בזהות שלי.

אני זוכרת איך כילדים הרגשנו שזה די אקזוטי לגדול לצד הגבול הצפוני. חווינו כמובן את מלחמת לבנון השנייה וזאת תקופה שזכורה לי היטב, אבל לא גדלנו בפחד מהדבר הזה. זה היה פשוט חלק מהילדות שלי.

בתחילת המלחמה המשפחה שלי פונתה, יחד עם עוד בערך 90,000 תושבי הצפון. באי ידיעה גדולה לגבי ההמשך, התארחנו כולנו בקיבוץ של בן זוגי ברמת השופט, בכל מיני חללים זמניים שמצאו לנו.

בנובמבר, מיד עם ההסכם הראשון שנחתם מול לבנון, ההורים שלי חזרו לשלומי. מרוב רצון לחזור הביתה לפינה שלהם, הם קצת הדחיקו את המצב הביטחוני. אחותי, שבעלה גויס למילואים עם תחילת המלחמה, נשארה עם שלושת ילדיה ברמת השופט. הם לא מרגישים ביטחון לחזור לשלומי – למרות שהיו באמצע בנייה של בית, בנייה של חיים. בינתים הילדים כבר נטמעו במסגרות החדשות והם מחפשים פתרונות דיור כדי להשאר באיזור. אי הוודאות לגבי ההמשך עדין גדולה.

התמודדות עם טראומה בסנגוריה הציבורית

אנחנו מדינה בטראומה. אחד האתגרים שהסנגוריה הציבורית מתמודדת איתם מתחילת המלחמה עוסקת בעבירות שבוצעו על ידי נפגעי טראומה שהגיעו נפשית למצבי קצה. על פניו, עבירה היא עבירה. אבל מה עושים עם חייל פוסט-טראומתי שחשש שמחבלי נוח'בה עומדים לפרוץ לבית שלו, והוציא את הנשק כדי "להגן" על המשפחה שלו?

אחרי ה-7 באוקטובר היו כל מיני אנשים שניסו להקים עצמאית סוג של כיתות כוננות בשכונות ובערים שלהם, והיה לנו לקוח שממש הכין רימוני הלם ובקבוקי תבערה, שיהיה למקרה חירום. הביטחון בארץ כל כך עורער והייתה תחושה שההגנה של המשטרה והצבא לא מספיקה. צריך לזכור שבשמונה באוקטובר עוד היו מחבלים בתוך הארץ, ואנשים פחדו שעוד יפרצו להם לבתים. כל הארץ היתה מלאה בצבע אדום ואזעקות. ובתוך כל הכאוס הזה אנשים פעלו מתוך חרדה ועל הדרך ביצעו עבירות. וזה לא נגמר. עם הזמן התחלנו גם לראות כל מיני תופעות מוזרות. למשל, ראינו הרבה שורדי נובה שנתפסו בנהיגות פרועות בכביש, וקיבלו כל מיני שלילות רישיון ונפתחו להם תיקים. איך מתייחסים לדבר הזה? אפשר לטעון שתמיד יש הקשר לעבירה, ותמיד היו נאשמים פוסט טראומטיים. אבל אין ספק שהמציאות אחרי ה-7 באוקטובר העלתה באופן קיצוני את כמות הפוסט טראומטיים והאנשים שזקוקים לעזרה. אנחנו מתמודדים עם עלייה חדה בהתמכרויות, עברות רכוש, עברות סמים, הרבה אלימות בתוך המשפחה… כולם קשורים ללא ספק למצבי דחק. אני רואים את זה בכל מיני מגזרים – שורדים, חיילים פוסט טראומטיים, משפחות שכולות, משרתי מילואים ובני משפחותיהם, מפונים. כל האנשים האלה זקוקים לעזרה וליווי, והמדינה לא ערוכה לזה ולצערי גם לא משקיעה בזה תקציבים.

שינויים במדיניות ופגיעה בזכויות אדם

בשולי החברה הישראלית ממש מרגישים את אדוות המלחמה. בעבודה שלי אני רואה את זה בתוך בתי הכלא ובתי המעצר, שעולים על גדותיהם. מעבר למחבלים עצמם שנכלאו אחרי ה-7 באוקטובר, הייתה גם עלייה חדה במעצרים של שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) בתוך ישראל ובשטחים. ראינו גם כל מיני שינויים בסדרי מדיניות. למשל, ממעצר בתפיסה שלישית למעצר ופתיחת תיק פלילי כבר בתפיסה הראשונה. פתאום יש המון כלואים ואין כבר מקום בבתי הכלא. ואז בעצם גם נאשמים "רגילים", פליליים, נכנסים למעצר בתנאים הרבה יותר קשים. זה גם מתבטא בשירותי הרווחה והחינוך שניתנים בבתי כלא שעכשיו צריכים להתחלק בין המון כלואים. זה מתבטא גם במיטות שהם ישנים בהן. בעבר היה בג"צ שקראו לו "שטח המחייה בתוך בתי הכליאה", בו הוחלט כמה מטרים צריכים להיות לכל עצור – אבל הדבר הזה הופר לגמרי במלחמה, כי לא היה מקום, אז ישנו על מזרונים ועל מיטות ברזל. זאת אומרת, זכויות האדם נפגעו לגמרי. כסנגורים ציבוריים, שתפקידנו להגן על זכויותיהם של הנאשמים, פרסמנו דוח שמדגיש את הפרות הזכויות האלה. נשאלנו את עצמנו: אילו טיעונים משפטיים נוכל לטעון בבתי משפט כדי לעזור ללקוחות שלנו להימנע מלהיגרר לתוך המערכת הפגומה הזו?

התפקיד שלי כיועצת שיקומית הוא לפגוש את העצורים שלנו ולמצוא להם חלופות מעצר טיפוליות. בסוף, האינטרס הציבורי של כולנו הוא לאיין את המסוכנות של אותם אנשים ובעצם לעזור להם לחזור לחיים נורמטיבים ויעילים בחברה. כלומר, לדאוג לשיקום שלהם. זה מה שמשך אותי לתפקיד הזה: עבודה עם נאשמים שהם לקוחות רווחה קלאסים, עם ריבוי עברות, בלי עורף משפחתי, שמתמודדים עם מצב סוציו-אקונומי קשה, התמודדויות נפשיות, והתמכרויות.

עוד סוגייה אתית שהסנגוריה התמודדה איתה אחרי ה-7 באוקטובר, עם כל מחבלי הנוח'בה שנתפסו ונכלאו, הייתה – מי ייתן להם ייצוג משפטי? האם בכלל יש אופציה שהמדינה תייצג אותם? אלה שאלות מוסריות, משפטיות וחברתיות לא פשוטות בכלל. מחד, איך אנחנו יכולים לייצג אנשים שבאו לחתור תחת הקיום שלנו? ומאידך, בתור הסנגוריה הציבורית, אנחנו מחויבים לשמירה על זכויות האדם בהליך הפלילי. זאת אומרת שהאנשים האלה זכאים לייצוג, עם כל הזוועות והמעשים האכזריים שביצעו, ואם לא אנחנו נייצג אותם, אז מי? הסנגוריה הציבורית דנה באופן נרחב בשאלה והגיעה להחלטה שמדינת ישראל לא תייצג את המחבלים. בינתיים נשארו הרבה שאלות פתוחות – כמו מי ייצג אותם, מתי יועמדו לדין, ובאיזה אופן.

צלם אנוש בזמן מלחמה

השיח על שיקום לאנשים עוברי חוק היה קשה מאז ומתמיד ל"אדם הממוצע". קשה לשנות את המבט עליהם, להבין את ההקשר הרחב שבו הם פעלו, לתת מקום גם למצוקות שלהם ולא רק לסוכנות האישית או לבחירות השגויות שלהם.

כשאנחנו ניצבים מול עבריינות, קשה לנו לקבל את העובדה שהרבה יותר יעיל ומועיל לשקם אותם – לא רק עבורם, אלא עבור החברה כולה. אנחנו מונעים ממה שנקרא תפיסת הגמול, ורוצים "להחזיר להם" על מה שעשו. התפיסה הזו התרחבה מעבר לעניין של ענישה בבתי כלא, ואני חושבת שמאז ה-7 באוקטובר זה רק התעצם. אני כמובן לא מדברת על חיילי הנוח'בה הרצחניים, ששם אנחנו לא נכנסים לשאלת השיקום. אבל העמדה כלפי פלסטינים בכלל, בישראל ובשטחים, היא של חוסר אמון מוחלט, שצריך יד קשה. הפחד מנהל את ההחלטות והמציאות לא עושה לנו חיים קלים, במיוחד עם הפיגועים הקשים שראינו בתוך ישראל מאז ה-7 באוקטובר.

אין ספק שגם אנשים שבעבר לא התבטאו באלימות מביעים עכשיו עמדות הרבה יותר נקמניות, לאומניות, ואלימות כלפי חברה שלמה. אני חושבת שאחרי ה-7 באוקטובר הרגשנו כל כך פגועים, חסרי אונים, ומוכים כחברה, שאיבדנו את היכולת לראות בבהירות מי אנחנו ואיך אנחנו היינו רוצים לפעול.

זה מזכיר לי מאמר של הפסיכולוגית סינדי מאי, שהולך איתי בימים אלה:

"בעוד שבאופן כללי אנחנו נוטים להציג את עצמנו באור חיובי בהשוואה לעמיתים, יותר מכל אנחנו מאמינים שאנחנו יותר צודקים, יותר נאמנים, יותר מוסריים מאחרים. הצדקנות המוסרית הזו יכולה להיות הרסנית, משום שהיא מקטינה את הנכונות שלנו לשתף פעולה ולהתפשר, היא יוצרת מרחק ביננו לבין אחרים, והיא יכולה להוביל לחוסר-סובלנות, ואפילו לאלימות. רגשות של עליונות מוסרית עלולים לשחק תפקיד במתחים פוליטיים, קונפליקטים חברתיים ואפילו בטרור".

(Most People Consider Themselves to Be Morally Superior, Cindi May, Scientific American)

מפגשים ברונפמניים

בחודשים האחרונים ריכזנו פורומים של בוגרים לפי אזור גיאוגרפי, מקצוע, תחומי עניין או שלב חיים. הרעיון היה ליצור מרחבים שבהם ברונפמנים, שיש לנו איזו שפה יסודית משותפת כזאת שדרכה אפשר לצאת לשיח אמיתי וכנה, יכולים להיפגש בדרכים שמרגישות רלוונטיות לחיים שלנו היום. יש לנו עכשיו קבוצת מטפלים וקבוצת חיפאים שנפגשו כמה פעמים. אלה קבוצות שעושות ממש טוב, במיוחד עכשיו, בשנים הקשות האלה.

לאחרונה נפגשתי גם עם המחזורים שהנחיתי, של 2021 ו-2022. הבוגרים של 2021 התגייסו ממש עם תחילת המלחמה. כמנחה, הרגשתי שאלו בני נוער שלפני רגע היו חניכים שלי בתכנית אינטימית ומוגנת, ועכשיו הם פתאום חיילים שכל עול המציאות הישראלית המשוגעת הזאת על הכתפיים שלהם. כל אחד פוגש את המלחמה מזוית אחרת, חלקם בתפקידים מאוד רגישים. הם מאוד צעירים אבל הם מרגישים אחריות מאוד כבדה.

המפגשים היו מאוד עוצמתיים. היה לי מאוד חשוב לתת להם את ה"חיבוק הברונפמני" הזה, להציע מרחב לדבר בו בחופשיות ולהביא את עצמם עם כל מיני דברים שהם לא יכולים להביע בתוך המסגרת הצבאית: גם להיות עצובים, כועסים וביקורתיים, וגם לשמוח במה שהם עושים. שיהיה להם מקום לכל זה, ולהראות להם שאנחנו עוד כאן, איתם.

מפגשים מעבר לכותרות

עוד מפגש משמעותי עבורי היה בלימודי הנחיית קבוצות במכללת אורנים. אנחנו קבוצה צפונית מגוונת – נשים וגברים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, ועוד מגוון של מוצאים יהודיים. בקבוצה יש גם הורים למשרתי מילואים, אחים שכולים, קצין בריאות הנפש בצה"ל שפגש הרבה מאוד נפגעי מלחמה. ובתוך כל הבליל הזה, נוצרה קבוצה שיכולה לדבר ממש לעומק ולהיפגש מעבר לכל הכותרות. קיבלתי שם חיזוק לעובדה שכאב הוא כאב, ושכולנו דואגים לילדים שלנו ולעתיד שלהם. כולנו גם מרגישים מאוימים, פיזית וזהותית, ומתמודדים עם פוליטיקה וחוסר אמון כלפי ההנהגה.

הקשבתי מקרוב לנשים ערביות שחיות בינינו, שסיפרו על הפחד מהמשטרה והרשויות בתקופת המלחמה, הפיצול הזהותי וגם הקשרים המשפחתיים שיש לחלקן בעזה. זה היה מאוד מטלטל, אבל גם מעורר תקווה. הנשים החזקות האלה, שהן גם אמהות, והקשר האינטימי שנוצר בקבוצה, היה לי מאוד משמעותי ונוגע.

אנחנו עוד כאן יחד בתוך הכאוס

אני פוחדת ממה שנהיה פה. המציאות בישראל כבר נהייתה כל כך מופרכת שאנחנו כבר לא מופתעים מכלום. נהיינו קצת אטומים, קצת מיואשים. אני פוחדת על הדמוקרטיה, אני פוחדת על הערכים שמובילים עכשיו את הממשלה, אני פוחדת על ההומניות והליברליות והיכולת של אנשים לנהל שיחה שלא זולגת למקומות אלימים וקשים. אני פוחדת על הילדים שלי והגיוס לצבא, על מערכת החינוך ומה שמוביל אותה. הרבה מאוד פחדים. אבל אז אני חושבת על הילד שלי – התמימות שלו, השמחה הבלתי תלויה שאינה נגועה במציאות 'המלוכלכת' סביבו – וזה נותן לי תקווה. הגידול של הפעוט הזה שמר עליי בתקופה המדכאת הזאת. הייתי צריכה להתאים ולווסת את המצב הנפשי שלי לצרכיו של פעוט שמתרגש, מתלהב ומגלה את העולם.

גם העבודה שלי נותנת לי תקווה. היכולת לחלץ אנשים ממקומות נמוכים, לראות אנשים שבוחרים לשנות את מסלול חייהם למרות שלעיתים נדמה שנגזר עליהם… זה מזכיר לי שיש תקווה לשינוי.

לאחרונה, אני שואבת המון כוחות מהמפגשים הברונפמניים. הרבה אנשים טובים, חושבים, ביקורתיים ורגישים, שהזכירו לי שאנחנו עוד כאן יחד בתוך הכאוס הזה, ואנחנו נצליח בע"ה גם לצאת ממנו.