לעבוד ב"עובדה" בזמן המלחמה זה כמו לעמוד בקו הראשון של ההיסטוריה

מיכל וייג 09', נובמבר 2025

אני מיכל וייג, עמיתים 2009. אני במאית דוקומנטרית ועיתונאית חוקרת בתוכנית "עובדה", תוכנית התחקירים המובילה בישראל. אני גרה בתל אביב עם בן הזוג שלי נעם (גם הוא בוגר 2009) והחתול הג'ינג'י השמנמן שלנו. בחורף הקרוב אנחנו עוברים לניו יורק לתקופה.

התשוקה שלי לקולנוע דוקומנטרי נולדה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. לפני שבחרתי בקולנוע, התלבטתי אם להיות עובדת סוציאלית, כמו אמא שלי. מבחינתי, לעשות דוקו זה לחבר בין שני העולמות האלה: לספר את הסיפורים שצריכים להישמע, להגביר את הקולות שלא נשמעים מספיק. כל כתבה ב"עובדה" היא בעצם דוקומנטרי קצר. לעבוד שם היה החלום שלי עוד מהתקופה שהייתי סטודנטית לקולנוע, אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שאלה יהיו הסיפורים שאספר.

לעמוד בקו הראשון של ההיסטוריה

אנחנו חיים מלחמה מהסוג שלא חשבנו שנראה בדור שלנו, ומנסים למצוא בה את מקומנו. כשהתחילה המלחמה הייתי כמה חודשים במילואים בחיל המודיעין, שם עסקתי בעיקר בעבודה הקשורה לחטופים. עזבתי כמה חודשים אחרי העסקה הראשונה. זה לא היה קל, לעזוב את את המילואים. יש משהו חזק בלהרגיש שאתה במקום הנכון בזמן הנכון, ואולי עושה את הדבר הכי משמעותי שעשית בחייך – הכי קרוב ללהציל חיים ולהשפיע על ההיסטוריה. אמרתי לעצמי שאני עדיין אעשה עבודה משמעותית, רק מזווית אחרת. כמה חודשים אחר כך, כתחקירנית ב"עובדה", זכיתי לפגוש כמה מאותם החטופים שעבדנו להשיב הביתה, ולספר את הסיפור שלהם.

לעבוד ב"עובדה" בזמן המלחמה מרגיש כמו לעמוד בקו הראשון של ההיסטוריה, להביא את העדויות והסיפורים החשובים של התקופה הזו. אחד הפרויקטים הגדולים שעבדנו עליו, למשל, היה "הקופסה השחורה של בארי". קיבלנו הקלטות מטלפונים וצילומים ממצלמות האבטחה שלהם, ועבדנו במשך חודשים כדי לחבר את כל חלקי הפאזל ולספר מה קרה באותו יום בקיבוץ שהפך לסמל של זוועות ה-7 באוקטובר.

דיברתי עם חטופים, משפחות שכולות וניצולי קרבות. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי עם אבא שאיבד את בנו. לא הבנתי איך אצליח להקשיב לכל כך הרבה סיפורים של אנשים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, ועדיין להישאר נוכחת לגמרי, להקשיב באמת, להכיל את הכאב ולשמור על הייחודיות של כל סיפור. פחדתי שבשלב מסוים הנשמה לא תוכל לספוג את זה יותר. ופחדתי שיגיע היום שבו אצא מפגישה ואמשיך ביום שלי כרגיל, כי אז אדע שמשהו נשבר.

לפני כמה ימים שמעתי את שולי רנד מספר שהתפילה שלו ביום כיפור האחרון הייתה שלא יקהה ליבו. המחשבה הזו ממש הלכה איתי – שלא יקהה לבי, שאמשיך להרגיש את הדברים במלוא עוצמתם. זה בא עם המון כאב, אבל אני חושבת שזו הדרך היחידה לעשות את העבודה הזאת.

שאלות של אחריות מרחפות מעל הכל

מהראיון ועד חדר העריכה, יש אינספור דיונים ודילמות סביב האחריות שלנו – כלפי המרואיינים, כלפי המשפחות שלהם, כלפי הציבור.

כבר מהבוקר של ה-7 באוקטובר, כשהתחילו לרוץ סרטונים ברשת, מצאנו את עצמנו מוצפים בתמונות קשות, מתמודדים עם רמת חשיפה חסרת תקדים. בהתחלה היה הרבה יותר נהוג להראות בתקשורת צילומים של מחבלי נוח'בה, של חטיפות, ואפילו תמונות של גופות. ב"עובדה" ניסינו להימנע משימוש בתמונות כאלה כשהן לא הכרחיות לסיפור – בחדר העריכה קראנו לזה לא "לקשט" את הטיימליין. לא להתרגל לתמונות האלה, לא לנרמל אותן. אבל יש כאן מתח: איך נמנעים מלהנציח את החשיפה הפוגענית, ועדיין מספרים את הסיפור המלא, על כל חלקיו הקשים והכואבים, ומצליחים לגייס את הקשב של הצופים, לזעזע אותם כשצריך? זה אתגר מהותי: לגרום לאנשים להקשיב לסיפורים שחושפים את תהום הרוע האנושי, תוך לקיחת אחריות על כמות הזוועות המצלקות שאנחנו בוחרים לחשוף.

אבל כדי לגרום לאנשים להקשיב, צריך קודם כל אנשים שמוכנים לדבר. ולעיתים קרובות זה אומר לשכנע ניצולים לספר את הסיפור שלהם. המלחמה הזו הביאה לקדמת הבמה אנשים שזה לא בדמם להיחשף כך בציבור. זה הורגש במיוחד עם החטופים, שהרבה מהם לא היו בוחרים לדבר אלמלא תחושת האחריות שלהם כלפי החטופים שעוד נותרו בזמנו בעזה. המטרה הייתה ברורה: חייבים לשמוע ולהבין מה הם עברו, מה המשמעות של כל יום וכל שעה בשבי. זה חייב להדהד, להישאר בתודעה של הציבור ובעיקר, לצערי, בזו של מקבלי ההחלטות.

מה שבולט לצערי, הוא הפחד של המרואיינים. למרות כל מה שעברו, הם מפחדים ממכונת הרעל, חוששים שהראיון ייתפס כפוליטי. אני מבינה את הפחד הזה לגמרי. אבל אני גם רואה איך אותם האינסטינקטים – להגן על הצופים ולהימנע ממחלוקת – הובילו גם לכשל משמעותי של התקשורת הישראלית בסיקור של מה שקורה בעזה. אני חושבת שישראלים לא נחשפים, לא מקבלים את התמונה המלאה של מה שאנחנו עושים שם. הציבור גם לא רוצה לשמוע את זה. אז אין שיח על הפעולות של ישראל בעזה, ובוודאי שאין מקום להטיל בהן ספק. קל להגיד, "העולם שונא אותנו, כולם אנטישמים." אבל כאן בדיוק תקשורת חזקה ואמיצה צריכה לקום ולהגיד: "רגע – תסתכלו."

בתור מי שבאה במגע ישיר עם המרואיינים, הרגשתי לא פעם לכודה בין הפטיש לסדן. זו תחושה קשה, לדעת שבסופו של דבר את צריכה להפיק תוצר אפקטיבי מהטרגדיה של מי שיושב מולך, גם אם זה בסוף משרת מטרה גדולה יותר. הרגשתי את המתח הזה במיוחד בראיון עם שורדת שבי שעברה שם תקיפה מינית. כשאנשים מספרים את הסיפור שלהם, יש חשיבות עצומה לעצם האקט של מתן העדות. הוא יכול לתת תוקף למה שהם עברו – או לשחזר את הטראומה. במקרה הזה, היא הגיעה עם חוסר אמון עמוק בתקשורת לאחר שכבר חשפה את הפגיעה קודם לכן בראיון עם עיתון בינלאומי מוביל, וממש נכוותה מהחוויה. הם התייחסו לזה כאילו יש שני צדדים לסיפור, ושילבו את הכחשתו של דובר חמאס לצד ראיות משפטיות ורפואיות, כמו בבית משפט. כשמחזיקים את כל המורכבות הזו, לכל מילה יש משקל – בקריינות שאנחנו כותבים, בדברי המרואיינת, ובדיאלוג בינינו. בחדר העריכה אנחנו צריכים להתייחס לזה בזהירות רבה, בידיעה שההחלטות שלנו משפיעות על החיים של אנשים שהפקידו בידינו את הפצע הפתוח שלהם.

לפעמים הדילמה בחדר העריכה היא לא רק איך מספרים את הסיפור, אלא גם איך מבינים אותו מלכתחילה. אחד הסיפורים הקשים ביותר בהקשר הזה היה הקרב במוצב נחל עוז. אספנו לתחקיר צילומים, הקלטות ועדויות של ניצולים שהיו שם. זו הייתה קבוצה של אנשים שעברו את אותו אירוע במקומות שונים במוצב – כל אחד מחזיק חתיכה קטנה מהפאזל, אף אחד לא באמת יודע את התמונה המלאה. גיליתי תוך עבודה על הסיפור הזה עד כמה הזיכרון יכול לתעתע. איך המוח, כדי להצליח להכיל את הטראומה, משלים חתיכות מהפאזל. מצאנו את עצמנו פתאום באמצע מאבקים על הנרטיב. בסוף, הניצולים צריכים לחיות עם עצמם. הרגשתי שאנחנו הולכים שם בין תהומות של כאב. לפעמים הרגשתי שזה היה מוקדם מדי לבקש מהם לספר את הסיפור.

השאלות האלה על האחריות שלנו מרחפות מעל הכל. זה מתחיל בשאלה לאן מכוונים את המצלמה. סיפרנו את הסיפור של נחל עוז, אבל לא את של כיסופים. על כל סיפור שאנחנו בוחרים לספר, יש עוד אינספור שלא סיפרנו.

רגעים שנשארו איתי

יש סיפורים שממש נשארים איתך.

התחברתי מאוד עם משפחה שכולה של מפקד פלוגה שנהרג ב-7 באוקטובר בהגנה על מוצב נחל עוז. הוריו קיבלו הקלטות שלו מהקשר – שעתיים של הקלטות, מ-6:30 בבוקר ועד שנפל כשהסתער קדימה – והשתמשנו בהן בכתבה. אבא שלו סיפר לי שמהרגע שקיבל אותן, הן הפכו לפסקול של חייו. הוא מאזין להן באוטו, בזמן הליכות. הוא יודע אותן בעל פה. הוא שומע את בנו אומר, "כולם עכשיו על המשימה", וטוען את זה במשמעות, משליך את זה על חייו. אני עוד לא יודעת איך לעבד את הסיפור הזה. הוא נורא וקשה, אבל זה גם מטורף בעיני, שהמילים והצלילים האלה מלווים אותו, שיש בכלל הקלטה של הרגעים האמיצים האחרונים האלה. להרבה אנשים אין את זה. הסיפור שלו ממש הדהד אצלי. זה אמנם סיפור אחר לגמרי, אבל אמא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 18. יום אחד מצאתי קופסת מכתבים שהיא כתבה כשהייתה בשנות ה-20 לחייה, ומאז זה היה האוצר שלי. זה היה מין חלון לחייה בשלב שבו היא עוד לא הייתה אמא שלי, אלא בנאדם בעולם. כשהאבא הזה סיפר לי על ההקלטות שלו, הרגשתי שאני יכולה להבין איזה אוצר יש לו בידיים. איזו פיסת זיכרון, הקול האחרון שלו. איזושהי פיסה מהאדם שהיה.

ואז יש את אלה שאיכשהו, מתוך כאב והרס בלתי נתפסים, מצליחים לתת לך תקווה.

במהלך המלחמה עם איראן, מכון ויצמן נפגע קשה. נפגשנו עם פרופסור שהמעבדה שלו נהרסה. המחקר שלו עסק בשיקום הלב אחרי התקף לב או דום לב. אני זוכרת אותו עומד בין ההריסות החרוכות במקום שבו הייתה המעבדה שלו, מספר לנו מה שאמר לסטודנטים שלו שהיו שותפים למחקר: שהעבודה שלהם היא לשקם את הלב, והמומחיות שלהם היא התחדשות – וזה מה שהם הולכים ליישם עכשיו על עצמם. לשמוע אותו אומר את זה באותו רגע גרם לי להרגיש שזה באמת אפשרי.

ויש את רוני גונן. בכתבה שעבדנו עליה עכשיו, היא סיפרה על רגע מסוים בשבי – רגע שעברה בו משהו מזעזע – ותיארה איך התבוננה בחלון שבצד החדר וחשבה, "וואו, השמיים יפים היום." היא אמרה שזה נשאר איתה – שהדברים האלה מתקיימים במקביל; גם כשהיא עוברת גיהנום, השמיים עדיין יכולים להיות יפים. והמחשבה שהיא עוד תראה את השמיים כשתהיה חופשייה היא זו שהחזיקה אותה. אני חושבת עליה, נושאת את החלון הזה בליבה 471 יום בשבי. אני חושבת עלינו, שהולכים עם לב שבור בשנתיים האחרונות, נאחזים באור שחדר דרך הסדקים. אני חושבת שעוד ייקח זמן להבין את כל מה שעברנו, לתפוס ולעבד את האוקיינוס של כאב ואבל שחיינו בתוכו.

עמית סוסנה, ששוחררה בעסקה הראשונה, מספרת שאם יש דבר אחד שהיא למדה ממה שעברה, זה שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו. למרות הכל, היא מאמינה שהטבע האנושי הוא בבסיסו טוב. אני חושבת על המדינה האהובה והפצועה שלי, המדינה שכשלה בשעות הארוכות של ה-7 באוקטובר, אבל שהרוח האנושית שלה קמה מחדש. ומאז, האנשים שלה ממשיכים להיאבק – לא רק על קיומה, אלא על אופייה וערכיה. עם לב שבור, אני מחליטה, בכל יום מחדש, להמשיך להאמין במקום הזה. אני חושבת על האנשים שפגשתי בשנתיים האחרונות, הסיפורים שנחרטו בליבי, והסיפורים הרבים שעוד צריך לספר.