לראות את החטופים חוזרים על הרגליים

ליאור סורוקה 99', אוקטובר 2025

אני ליאור סורוקה, עמיתים 99'.

אני חי בתל אביב עם בן זוגי, עובד כעיתונאי וכותב בשביל הוושינגטון פוסט. לאחרונה התחלתי ללמד תקשורת במכללת סמינר הקיבוצים.

לראות את החטופים חוזרים על הרגליים

השנתיים האחרונות היו רכבת הרים. בשבוע שעבר, כשחזרו עשרים החטופים האחרונים, תחושת ההקלה בכיכר החטופים הייתה עצומה. אנשים פשוט לא חשבו שזה הולך להסתיים. כולנו מכירים את הסיפורים של גלעד שליט, הדר גולדין, ורון ארד... אנשים שקעו לייאוש. ואז, לראות את החטופים חוזרים על הרגליים – משהו חזר פה לחיים. הרבה זמן כולנו הרגשנו אשמה על כל דבר שדמה לחיים נורמליים – תהינו אם זה בסדר לצאת לבילוי, לנסוע לחו"ל. פתאום הייתה לרגע אנחת רווחה.

הלכתי הרבה פעמים בשבתות לכיכר החטופים ולהפגנות בקפלן. זה בא בגלים. הלכנו יותר כשהרגשנו אופטימיות – כשביידן הציג מתווה להסכם, למשל – או ברגעים הקשים ביותר, כמו ביום שהודיעו על רצח ששת החטופים. יש אנשים שהפגינו כל שבוע במשך שנתיים, וחלקם כבר מאז ינואר 2023. זה מטורף בעיני איך ישראלים החזיקו את הדבר הזה לאורך כל כך הרבה זמן – כמויות המפגינים שכל הזמן מילאו את הכיכר והשאירו את החטופים על סדר היום. זה מרגיש משהו ייחודי לחברה שלנו.

בלב המאבק יש מתח יסודי בחברה הישראלית. מה חשוב יותר: קדושת החיים או קדושת האדמה? תל אביב תמיד הייתה מקום שמקדש את החיים מעל הכל. לא במקרה הכיכר שבה נאבקנו להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה נמצאת כאן. שבוע אחרי שבוע בהפגנות, אי אפשר היה שלא לשאול את עצמך: זה עוזר? זה משנה משהו? ואז וויטקוף הגיע לכיכר החטופים ואמר לקהל, "זה בזכותכם". באותו רגע הרגשנו שלא הפגנו במשך שנתיים לשווא.

Reporting from Israel

אי אפשר שלא להרגיש את הבידוד ההולך וגובר של ישראל. לפעמים אני מרגיש את המתח הזה גם בעבודה בוושינגטון פוסט. בתור אחד הישראלים הבודדים בצוות, לעיתים קרובות אני מרגיש שאני צריך להצדיק את הישראליות שלי ולהסביר את "הצד שלי" – תפקיד שאני לא רגיל להיות בו. ובאמת הרגשתי שאם אני לא אביא את הקול הישראלי אז הוא לא יהיה שם. היה לי חשוב, למשל, לוודא שקולות החטופים ומשפחותיהם יישמעו. ככל שהמצב בעזה החמיר, הקולות האלה נעלמו לגמרי מסדר היום של התקשורת העולמית. אני לא חושב שזה נובע מחוסר אמפתיה, אלא מחוסר נגיעה אישית. במונחים עיתונאיים קרים, חטוף שנמצא בשבי כבר שנתיים הוא לא "חדשות".

העבודה בוושינגטון פוסט בתקופה הזו לימדה אותי המון. הם עושים עיתונות מצוינת: מדברים עם אנשי קשר בשטח, משתמשים בצילומי לוויין וב-visual forensics, ועובדים כדי לאסוף כמה שיותר הוכחות ולהתקרב כמה שיותר לאמת. רבים מהקולגות שלי מאוד מחויבים לסיקור הוגן. ועדיין, לעיתים קרובות הרגשתי שאני נדרש יותר להוכיח. חלק מהכתבים באים מראש עם המון סקפטיות כלפי כל דיווח מישראל. כדי שהעורכים יאמינו להצהרה של דובר צה"ל, הייתי צריך להתאמץ הרבה יותר מאשר כדי שיאמינו לתושב עזה. לדוגמה, בזמן המלחמה עם איראן, טיל פגע ישירות בבית חולים סורוקה בבאר שבע. מהבוקר דיווחתי משם ושלחתי עדכונים, אבל הייתי צריך להביא מה שהרגיש כמו 700 הוכחות לכך שטיל אכן פגע שם. הרגשתי שרףההוכחה לכך שבית חולים ישראלי נפגע בכלל היה גבוה במיוחד. אחר כך כתבתי לצוות שהלוואי שנתייחס לדיווחים ערביים וישראליים באותו אופן. שניים מהכתבים שלנו בלבנון הסכימו.

החיכוכים האלה מתסכלים, אבל הם גם שיעור חשוב בשבילי. חשוב לי להצביע על הטייה כשאני רואה אותה, אבל חשוב לי באותה מידה לשמור על חשיבה ביקורתית – במיוחד כשאני מדווח על המדינה שלי.

לרגל שנתיים ל-7 באוקטובר כתבתי את הפיצ'ר הראשון שלי לוושינגטון פוסט. נסעתי כמה פעמים לעוטף עם צלמת, ופגשתי ניצולים מהקיבוצים שנפגעו הכי קשה, ושהתלבטו אם לחזור הביתה. הרגשתי שאנחנו מספרים סיפור ישראלי חשוב. בטוקבקים  היו הרבה תגובות קשות, "למי אכפת אם הם חוזרים הביתה או לא, יש בעזה אנשים בלי בית בכלל". כתבתי לעורך שלי, לשאול אם הוא ראה את התגובות, והוא אמר: "למלחמה יש מחיר  משני הצדדים, והתפקיד שלנו הוא להביא אותו". הערכתי מאוד את התשובה שלו, כי אי אפשר להשוות בין כאב אחד לשני.

מה אנחנו בוחרים לראות, ומתי אנחנו עוצמים עיניים

הרקע שלי הוא בתיאטרון ובקולנוע ואני גם חבר באקדמיה הישראלית לקולנוע, כך שיוצא לי לצפות בהרבה סרטים.

לאחרונה ראיתי שוב את "הים", סרט של שי כרמלי פולק, על ילד פלסטיני בן 12 מהגדה שמנסה להגיע לחוף הים בתל אביב. הסרט זכה בפרס אופיר, ונבחר לייצג את ישראל באוסקר. שר התרבות מיקי זוהר, שלא צפה בכלל בסרט, טען שחיילי צה"ל מוצגים בו באופן מכפיש והחליט לבטל את התקציב של טקס פרס אופיר ולעשות פרס ממשלתי במקום. זה סרט מאוד מאוד עדין. החיילים שם לא "רעים". אף אחד לא רע. אבל המציאות היא שילד מרמאללה לא יכול להגיע לחוף בתל אביב – וזה משהו שהרבה ישראלים לא רוצים לשמוע עליו.

יש שני סרטים מעולים שראיתי לאחרונה שמציגים מאוד טוב את החרדה הקיומית של להיות ישראלי. "חמצן" של נטעלי בראון, מספר על אמא שמנסה למנוע מהבן שלה לצאת למלחמה, ו"כן" של נדב לפיד – סרט שצולם בזמן המלחמה, על החוויה של ליצור אמנות בזמן שהחדשות כל כך נוראיות.

כיוצר קולנוע או תיאטרון, יש מתח  בין הסיפור שצריך לספר לבין מה שהקהל מסוגל להכיל. בסוף, המטרה היא לעורר דיון ציבורי. זו החשיבות של הדבר. כשזה מגיע לעיתונות, התקשורת הישראלית ברובה חטאה לתפקיד שלה כשלא דיווחה לישראלים על מה שקורה בעזה לאורך התקופה הזאת. מי שצפה רק בערוץ 12 בשנתיים האחרונות, לא היה לו מושג מה קורה שם באמת. כשהחברה הישראלית בעצמה עוד פצועה ובטראומה, אני יכול להבין את הרצון לרכך את המציאות, לחשוב פעמיים מה להראות. אבל זה מאוד בעייתי. זה מונע מאנשים להבין את המחיר האמיתי של המלחמה.

בסוף, הרבה אנשים מכונסים בתוך תיבות התהודה שלהם, ובוחרים בכלי התקשורת שמדברים בשפה שלהם. זה חלק מהתמונה הגדולה יותר: מה אנחנו בוחרים לראות, ומתי אנחנו עוצמים עיניים, מפנים מבט ממה שקורה אצל השכנים שלנו. זה קיים גם בתוך החברה הישראלית. עד המלחמה הזאת מעולם לא הייתי בעוטף עזה, ואני לא יודע כמה אנשים ביקרו שם או התעניינו בכלל בטפטופי הרקטות והבלונים שהם ספגו שם יום-יום במשך שנים. אין ספק שיש הרבה חומות בתוכנו.

אמון שנשבר ונבנה מחדש

הסיפור שאני מספר לעצמי, כישראלי, זה שהרבה מאוד זמן ניסינו להתעלם ממה שקורה סביבנו ולשים גדרות, ו״לנהל את הסכסוך״. והדבר הזה התפוצץ לנו בפנים. אני מקווה שישראל תדע בשנים הבאות להתמודד עם המציאות הזו באמת, ושלא נחזור לטשטש ולהתעלם.

יש פה שבר עמוק בין המדינה לישראלים.

אתמול הייתי בבית חולים שיבא. ראיינתי את פרופסור אליקים-רז, ראש מחלקת השבים. היא אמרה: "כשאני עם החטופים, זו לא אני – אני עכשיו מייצגת את כל המערכות הישראליות שקרסו, שלא היו שם בשבילם. אם אני קובעת להם פגישה, אני אהפוך את העולם כדי שהיא תתקיים. אני לא יכולה לשבור את האמון שלהם." הם עוד בונים את האמון הזה מחדש.

עבור הרבה ישראלים, האמון הזה נסדק. אצל החטופים, האמון הזה נשבר לגמרי. גם האמון הבסיסי שהמדינה יכולה להגן עליך פיזית, וגם התחושה שהמדינה כאן לטובת אזרחיה.

זה הסיפור הגדול: להשיב את האמון בהנהגה שלנו, במדינה שלנו. כי החברה האזרחית כאן חזקה מאוד, אבל ההנהגה לא ראויה לה. קשה לדעת לאן זה ילך, אם אפשר באמת לשקם את הדברים האלה, אבל אני חושב שזה המקום שבו אנחנו נמצאים בסיפור שלנו: בתחילתו של השיקום.

כשעבדנו על הכתבה על עוטף עזה, פגשנו אישה בשם דפנה מרגלית. בת 77, גרה בניר עוז כבר 50 שנה. בעלה נרצח ב-7 באוקטובר, ובתה נחטפה ושוחררה. ולמרות הכל, היא החליטה לחזור לניר עוז. הקיבוץ עוד לא משוקם, והיא תהיה מהראשונות לחזור לשם. את פוגשת את האישה הזאת ואת נפעמת מהכוחות, מבהירות המחשבה. אני חושב שפה פגשתי את ישראל של פעם, שאנחנו אוהבים להתרפק עליה ולשאול לאן היא נעלמה. אתה רואה אישה שהמדינה חייבת לה הרבה. זו קלישאה להגיד אחרי מפגש כזה שיצאת מחוזק, אבל באמת אתה רואה אנשים חזקים שבוחרים בחיים למרות כל מה שעבר עליהם, שרוצים להרגיש שוב בבית. היא אמרה שהפתרון היחיד מבחינתה, הוא הסכם עם הפלסטינים. הדבר היחיד שבאמת עובד בסוף הוא שלום.