מלאכת קודש נוראית

תילי פישר, פברואר 2025

אני תילי פישר יוסף, עמיתים 2004. אני נשואה לדביר ויש לנו שלושה ילדים. אני מומחית ברפואת משפחה וחברת ועד מנהל בקרן בריאה. יש לי פודקאסט ותוכניות טלוויזיה שעוסקים בהנגשה של רפואה ואני מלמדת באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת רייכמן.

מלאכת קודש נוראית

בתחילת המלחמה היו המון, המון נעדרים. עוד לא ידענו מי נחטף, אם הם חיים או מתים, איפה הם בעולם. היה צורך דחוף לזהות גופות ומלא אנשים הלכו להתנדב במחנה שורה. ואז קיבלנו ממשרד הבריאות משימה ממש מורבידית: קיבלנו רשימה של נעדרים מקופת החולים שאנחנו עובדים בה, חילקנו אותה בין הרופאים, והיינו צריכים להיכנס לתיק הרפואי של כל נעדר ונעדר ולחפש סימנים מזהים. למשל, אם הוציאו להם את האפנדיקס או את כיס המרה, או אולי עקרו להם שן בינה. היה אחד שהסירו לו איזושהי נקודת חן והיה רשום איפה היא, אז בטח יש שם צלקת. זה היה שעות על גבי שעות של עבודה. אני זוכרת איך ישבתי בבית עם הילדים, ואני מסתכלת עליהם וקוראת על ילדים נעדרים, ואני צוללת לפרטים הכי אינטימיים שלהם, ומקווה שכל העבודה שאני עושה תהיה לשווא. זה גרם לי להרגיש איזושהי היכרות אינטימית עם האנשים האלה. זו היתה מלאכת קודש, אבל קשה ביותר. ממש שריטה.

נשים בחזית

אחד המקומות בהם אני הכי מרגישה משמעות זה בתפקיד שלי בקרן בריאה, שם כל הזמן מגיעות אלי שאלות שהן באוריינטציה של נשים. יש לנו נשים שנשלחו לחזית, מעבר לקווי האויב – לוחמות, פרמדיקיות, רופאות – ולא יודעות מתי יחזרו. פתאום מגיעות אלי שאלות שלא התמודדנו איתן קודם. נגיד, לוחמת שעומדת לצאת לחזית ומפחדת לקבל מחזור כשהיא בעזה. אין שם מים זורמים, את לא יודעת אפילו אם תוכלי להחליף תחתונים. זה ברמה הזאת. או רופאה צעירה מניקה שנקראת לצאת לשדה הקרב. מה היא עושה עם הגודש? הייתי צריכה לחבר אותה עם רופאת הנקה. היא ממש ייבשה לעצמה את החלב כדי לצאת לשדה הקרב. זו רמת ההקרבה. כמובן שגם גברים נאלצים לקום ולעזוב את המשפחות שלהם, אבל צריך להבין שיש פה משמעויות בריאותיות לנשים שהן שונות לחלוטין.

אז היינו צריכות לנסח חוקים וכלים שיעזרו לנשים. למשל, קיבלנו הרבה פניות ממילואימניקיות בנושא חיבור חפיסות גלולות. התחלנו לעבוד מול צה"ל, ועכשיו התקן הורמונלי ניתן במחיר מסובסד או אפילו בחינם, במיוחד ללוחמות. יש כאלה שזה ייראה להם מזעזע, שיגידו שזו התערבות ממסדית בגוף של אישה, אבל אני רוצה להציע איזשהו מבט יותר מורכב: שיש נשים שהחלום שלהן הוא להיות לוחמות, והן מתעדפות אותו מעל הפעילות הוסתית שלהן, ובעצם זו הדרך שלנו לסייע להן לשבור את תקרת הזכוכית הזאת.

היערכות לחזרתם של החטופים

אחד הדברים שהכי ליוו אותי לאורך התקופה הזאת זה שבת של חברה וקולגה שלי הייתה בין החטופות מנחל עוז. נעמה לוי היא כנראה התצפיתנית הכי מוכרת בגלל התמונה המזעזעת שלה נגררת לרכב עם מכנסיים ספוגי דם. אז זה ממש ליווה אותי כל הזמן. איזה כיף שאני מספרת על זה היום, יומיים אחרי שהיא חזרה הביתה, לאחר 477 ימים בשבי.

אחת הדאגות הדחופות ביותר מבחינת ההיערכות לחזרתם של החטופים, היא מצב תת התזונה שלהם בעקבות הרעבה ממושכת בשבי. הצוותים הרפואיים יחד עם דיאטניות קליניות למעשה מתכננים מראש איך להאכיל מחדש את החטופים והחטופות שמגיעים. יש עדויות על חטופים שבימים לפני השחרור, נתנו להם להתקלח, להחליף בגדים, ולאכול. אנחנו לא יודעים איך עושים את זה ובאיזו זהירות זה נעשה. אז כשהחטופים והחטופות מגיעים למסוק ולמחנה רעים, הם אמורים לקבל כמה דברים נורא נורא קטנים – קרקר עם איזה ממרח ותה, כמו בשבירת צום אחרי יום כיפור. ואחר כך כשהם מגיעים לבית חולים מתשאלים אותם על מה הם אכלו בימים האחרונים ולוקחים דגימות דם, ובהתאם לזה מתכננים את החזרה האיטית לשגרה. היו שם גם מטופלים עם מחלות כרוניות שלא קיבלו את התרופות שלהם. יש מחקר של שניידר שפורסם אחרי שחזרו החטופים הילדים. הם מספרים שבעיקר הם סבלו מזיהומי עור ושיער, פצעים לא מטופלים, תת-תזונה, הפרעות בראייה (במיוחד אצל אלה שלא נחשפו לאור יום במשך הרבה זמן) וחסר ויטמין D עם כל המשמעות שלו.

שיקום לאחר טראומה

ההשפעות מבחינת השיקום הן כמובן קשות לאין ערוך. אני אישית לא ליוויתי אף חטוף בשיקום אבל יש לי מטופלת, למשל, שהיא שורדת נובה. היא פשוט הייתה במנוסה עם הבן זוג שלה, הם רצו משוחה לשוחה לשוחה, והיא קיבלה כדור בברך וכדור בגב. הכדור נעצר ממש על חוליית עמוד השדרה מבלי להיכנס לעמוד השדרה עצמו. זאת אומרת, הוא לא גורם לנכות, הוא רק גורם לכאבים נורא נורא קשים. והוא במיקום שמאוד מפחיד לנתח. אז היא מסתובבת בעולם עם כדור בגב וכאב בלתי פוסק. תארי לעצמך שאת מנסה להמשיך הלאה ולשכוח, ואת צריכה להתמודד לא רק עם פוסט-טראומה, אלא גם עם הכאב התמידי הזה שלא נותן לך מנוחה. וזה מוביל לסחרור מסוג שני: לתת משככי כאבים? איזה סוג? אופיואידים הם משככי הכאבים הכי אפקטיבים, אבל נחליף כאב בהתמכרות? אחד הפיצ'רים של האופיואידים הוא שגם ברמה המנטלית הם מאפשרים בריחה. אז אם אנחנו מציעים אופיואיד למישהו שחי במציאות כל כך קשה ואולי גם מרגיש בודד במציאות הזאת, אז למה אנחנו מכניסים אותו? זה סוג ההתמודדות היומיומית שאני עכשיו רואה כל הזמן.

אנשים שקופים ואדוות המלחמה

המון מעגלים נפגעו, הרבה מעבר לחטופים וללוחמים. יש גם את ה"שקופים" – בני ובנות זוג של לוחמים, כל המשפחה שלהם. זו אישה, למשל, שלא עושה שום מעקב להריון שלה כי יש לה בבית שלושה ילדים, בעלה כל הזמן במילואים ואין לה מי שיעזור לה. או אישה בוגרת יותר שהחשיפה לתכנים שקשורים לאלימות מינית הציפו איזושהי פגיעה שהיא עברה בילדות, והיא סובלת עכשיו מפוסט-טראומה מורכבת מאוד מאוד קשה. אלה אמהות שלא ישנות שנה פלוס כי הילדים שלהן במלחמה, והן סובלות מחרדות, הפרעות אכילה, התמכרויות. זה בכל מקום. יש עלייה מטורפת ברכישה של תרופות הרגעה מכל הסוגים ותרופות לשינה. זאת אומרת, האוכלוסייה נהיית מאוד מאוד חולה. הכי עצוב זה שאנחנו רואים עלייה משמעותית באלימות במשפחה. פה אני חושבת שכולם ממש קורבנות. המקרה הקלאסי זה מישהו שחוזר מהחזית עם פוסט-טראומה וחווה עוררות יתר ועצבנות. משהו קטן יכול להדליק אותם והם מאבדים שליטה, ממש מאפס למאה. את כל הדברים האלה אני רואה במרפאה. ואז יש גם את הדברים הנורא טריוויאליים, כמו אנשים עם מחלות כרוניות שיוצאות מאיזון כי אין להם יכולת להקפיד על אורח חיים בריא בזמן מלחמה. ובתוך כל הכאוס של המלחמה גם אין תרופות בארץ – אנטיביוטיקות, תרופות ללחץ דם וסוכרת, התרופה שלי למיגרנה – אין להשיג.

מערכת הבריאות בארץ: בועה של דו-קיום

מערכת הבריאות בארץ היא בועה של דו-קיום. יותר מזה, אני חושבת שזה גם המקום היחיד שעדיין לפעמים רואים בו היפוך תפקידים מבחינת יחסי כח. לפעמים יגיע מטופל יהודי במצב קשה ומי שיטפל בו יהיה רופא או רופאה ערבייה. אז זה מקום שלא רק שיש בו שוויון אלא לפעמים ממש רואים בו את היפוך התפקידים. אבל זה מאוד מורכב. המלחמה מציפה כמו תמיד את הקצוות, אז אנחנו נאלצים גם להתמודד עם תגובות גזעניות. יכול להיכנס מטופל ולהגיד "אני לא מוכן שרופא ערבי יטפל בי." וזה מזעזע. בסביבה שלי, ככל שלי יש השפעה על זה, יש לזה אפס סובלנות – אם אתה לא מוכן שערבי יטפל בך, גם יהודי לא יטפל בך. זה המצב.

עבודה בדו-קיום בזמן מלחמה בכל זאת מעלה דברים מורכבים. באחת הפגישות של הרופאים, מישהי הייתה אמיצה וסיפרה שיש לה משפחה בעזה, ושהיא חוששת לחייהם. בישראל לא מראים מה קורה שם, זה לא מדובר. זה היה בשלב מוקדם של המלחמה ואני הרגשתי שהצד היהודי ברובו לא מסוגל להכיל את זה בכלל. ומצד שני, היא הרגישה שהיא יכולה לדבר על זה. וזה אומר הרבה. שבתוך הקבוצה הזאת של הרופאים היא הרגישה שהיא יכולה לבוא ולהגיד, לי יש משפחה בעזה וקשה לי לראות אותם סובלים. זה נשמע טריוויאלי אבל אחרי מה שחווינו ב-7 באוקטובר, זה לא.

אם יש מקום שתמיד משמר את האופטימיות ונותן תקווה לדו-קיום, זה באמת קופות החולים ובתי החולים. זה נורא ברור – כולנו פה בשביל אותה המטרה.