עמימות, ניואנסים ואיך שאנחנו מדברים על טרור

שירה פישמן 94', ספטמבר 2025

אני שירה פישמן, Fellows 1994.

אני גרה בפרבר של בוסטון, כ-20 דקות מהמקום שבו גדלתי, ומלמדת פסיכולוגיה בוויליאם ג'יימס קולג'.

להיות יהודייה בקמפוס, אחרי ה-7 באוקטובר

אני גרה בפרבר מאוד יהודי של בוסטון. מסצ'וסטס נוטה להיות מאוד ליברלית, ולכן יש אצלנו גם קולות פרוגרסיביים משמאל וגם, בקהילה הספציפית שלי, זהות יהודית חזקה ותמיכה רבה בישראל – מפגש מעניין בין השניים. בבתים רבים בשכונה שלי תלו שלטים התומכים בחטופים ובישראל, ובמקביל חווינו גם אנטישמיות – כולל מקרה שבו זרקו לבנה דרך דלת הכניסה של חברים. למרות שהמשפחה שלי לא חוותה את הדברים האלה באופן אישי, אני נתקלת בהם בעבודה. אני פרופסור בוויליאם ג'יימס קולג', מוסד קטן ללימודי תארים מתקדמים בפסיכולוגיה. אני מתמחה בחקר המוטיבציה ובפסיכולוגיה של הטרור. זה מקום מאוד ליברלי, מקבל ומכיל. אבל אחרי ה-7 באוקטובר, חברי הסגל היהודים הבינו שההכלה הזו לא בהכרח כוללת גם אותנו. זה לא הגיע מההנהלה – אף שהייתה השתיקה האופיינית אחרי ה-7 באוקטובר – אלא בעיקר מהאינטראקציות בין סטודנטים לבין עצמם ובין חברי הסגל.

יש לעיתים קרובות הנחה לא מדוברת שיהודים אינם זקוקים לייצוג. בתחילת דרכי פה בקולג', לפני כעשור, הוזמנתי להצטרף לקבוצת סגל יהודית. הסכמתי, אבל אני זוכרת ששאלתי את עצמי: "למה אנחנו צריכים את זה?" אחרי ה-7 באוקטובר התברר עד כמה המרחב הזה נחוץ לנו. כיום אנחנו נפגשים באופן קבוע ופועלים לשינוי עמדות ולשיפור הייצוג של קולות יהודיים בקולג'.

נהיה מורכב יותר עבור יהודים באמריקה להביע את הזהות היהודית שלהם בקול רם, בגלל הפחד מאנטישמיות. אני רואה את זה אצל סטודנטים שחושבים: "אני עוד צריך לשבת בכיתה עם הבנאדם הזה, אז אני לא רוצה להתעמת איתו או לעשות מזה עניין גדול." זה מרגיש קשה יותר מבעבר. אבל במקביל, אני רואה גם התחזקות של הקהילה היהודית, וחברי סגל מביעים את הזהות היהודית שלהם בקול רם בדרכים שלא עשינו בעבר. אני מקווה שאם אהיה מקור תמיכה לסטודנטים יהודים, ואראה להם שיש אנשים שמקשיבים להם ומבינים אותם, הם ירגישו יותר בנוח עם הזהות היהודית שלהם. הם יראו אנשים אחרים שמרגישים גאווה בזהות הזו, וכך נוכל ליצור מרחבים בטוחים ותומכים עבור הקהילה היהודית בתקופה הזו.

חקר הפסיכולוגיה של הטרור והשינויים בשיח

אני חוקרת את הפסיכולוגיה של הטרור מאז שהייתי סטודנטית לתואר שני, כשהוזמנתי להצטרף למחקר בחסות המשרד לביטחון המולדת האמריקאי (Homeland Security). זה היה אחרי ה-11 בספטמבר, בתקופה שבה אל-קאעדה הייתה פעילה מאוד, וניסינו להבין אילו גורמים פסיכולוגיים יכולים להניע אדם להצטרף לארגון טרור ולבחור להקריב את חייו למענו. באותה תקופה הייתה הנחה ש"אנחנו לא הם, אנחנו לעולם לא יכולנו להיות טרוריסטים". היה צורך להתעמק מעבר להסברים פשטניים. אנשים חיפשו את גורמי השורש וחשבו: "הם עניים" או "הם לא משכילים". אבל יש הרבה אנשים שאין להם כסף, והם לא הופכים לטרוריסטים. גם אם הגורמים האלה עשויים לתרום, מבחינה פסיכולוגית הם אינם תנאים הכרחיים ומספיקים.

מצאנו כמה דפוסים משמעותיים של מוטיבציה. הראשון הוא ההשפעה החזקה של ההקשר החברתי: אם ארגוני טרור שולטים במקום שבו אתה חי, יש להם כוח, כסף ומשאבים. גורם מרכזי נוסף הוא הצורך לעשות משהו בעל משמעות. לכולנו יש צורך במשמעות ובתחושת מטרה בחיים, אבל דמיינו שאתם גדלים עם מעט מאוד תקווה לשגשוג או להישגים.

בהקשר של המלחמה הנוכחית ושל הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, יש מרכיבים מסוימים שממלאים תפקיד מרכזי. כבר כשהתחלתי לחקור טרור, דיברנו, למשל, על הכיבוש כגורם שתורם לכך. אם באופן קבוע גורמים לך לעמוד בתור, לעבור גבול, לעבור בידוק ביטחוני – כל הדברים האלה תורמים לתחושה שאין לך כוח ושאין לך ברירה אחרת. זה מרכיב מרכזי כשמסתכלים על טרור לא כתסמונת, אלא ככלי במלחמה, שלעתים קרובות משתמשות בו קבוצות בעלות מעט מאוד כוח, שרואות בו את האפשרות היחידה העומדת בפניהן.

אבל הבנת הלחצים המבניים האלה עדיין משאירה את שאלת הבחירה האישית – מדוע אנשים מסוימים שנמצאים בנסיבות דומות פונים לאלימות, ואחרים לא? אם הדרך שמובילה לטרור נובעת מהרצון לעשות משהו משמעותי בחיים, אז, באופן תיאורטי, צריך להציע דרך אחרת להגיע לתחושת משמעות. האם אפשר לקחת אדם שנמצא בתהליך של הקצנה ולתת לו דרך אחרת להשפיע – על החיים שלו או על חייהם של האנשים סביבו – ללא שימוש באלימות? היו בעבר קבוצות שעשו זאת – למשל בסרי לנקה, בפיליפינים ובאירלנד. אבל השאלה כיצד ניתן ליישם את הלקחים מהקבוצות הספציפיות האלה על תנועת הג'יהאד העולמית כיום עדיין לא נחקרה.

כשאני מרצה לסטודנטים על הנושא הזה, אני נזהרת מאוד במה שאני אומרת, באופן שמעולם לא עלה על דעתי בעבר. משהו בסיסי השתנה באופן שבו אנחנו מדברים על טרור. אני לא זוכרת תקופה אחרת שבה היה ויכוח כל כך פתוח בשאלה האם לארגון טרור יש הצדקה להשתמש בטרור. קרה שינוי אמיתי – מהתפיסה שאלימות נגד אזרחים חפים מפשע לעולם אינה מקובלת, לעבר תפיסה שלפיה היא יכולה להיות כלי לגיטימי, כל עוד משתמשים בה כדי לשים קץ לדיכוי. כיום הנרטיב הפופולרי הוא שמדובר בקורבנות שלא ניתנה להם ברירה, ולכן לא מדובר בטרור אלא בהתנגדות מוצדקת. בעבר הייתה הסכמה רחבה שאל-קאעדה, למשל, היא ארגון טרור. כיום כלי תקשורת מרכזיים כמו The New York Times או Boston Globe אינם מכנים את חמאס ארגון טרור. במקום, הם משתמשים במונחים כמו לוחמים, חמושים או אנשי מיליציה.

הקושי שלנו עם עמימות

אנחנו נמשכים להסברים של שחור ולבן: יש מדכא ויש מדוכא, יש עם ילידי ויש קולוניאליסט. אם הדברים מורכבים יותר או דורשים יותר ניואנסים, זה לא כל כך מעניין אותנו. לעיתים קרובות סטודנטים פשוט רוצים תשובה. "אל תביאו אותי לכיתה כדי שאתווכח עם מישהו. פשוט תגידו לי מה אני צריך לדעת ואני אכתוב את זה." האם זה עניין דורי? האם זה הפשטנות של הרשתות החברתיות? אולי. אבל יש כאן גם משהו בסיסי יותר: מאוד נוח לראות את העולם בשחור ולבן. במידה מסוימת, אנחנו חייבים לעשות את זה, כי להסתובב בעולם ולראות הכול בגוונים של אפור יכול להיות מאוד לא נוח.

חקרנו את מה שנקרא "הצורך בסגירת מעגל" (או בשפה מקצועית, סגירה) – היכולת שלנו לשאת עמימות ואי-ידיעה. שאלנו: עד כמה אנחנו מסוגלים להרגיש בנוח בתוך האפור? כולנו חיים על ספקטרום בין הצורך בתשובות ברורות לבין היכולת להרגיש בנוח עם עמימות. אבל גם למשתנים אחרים יש חשיבות. גורמים סביבתיים יכולים לגרום לנו לרצות להגיע לסגירה: לחץ זמן, ציפיות חברתיות, או ההנחה שאנחנו אמורים כבר לדעת מהי עמדתנו. זה יכול לדחוף אנשים להרגיש שהם חייבים לקבל החלטה ולחשוב: "אני צריך לדעת איפה אני עומד בנושא הזה, אז אני אבחר צד." מרגע שבחרנו צד, קשה מאוד לשנות את דעתנו; נמצא כל סיבה אפשרית לכך שהבחירה שלנו הייתה נכונה ושהאפשרות האחרת הייתה פגומה. זהו מנגנון פסיכולוגי שעוזר לנו להרגיש טוב עם ההחלטות שלנו, כדי שנוכל להמשיך הלאה. הוא עוזר לנו לתפקד.

הבעיה בניואנסים היא שלעתים קרובות הם דורשים מאיתנו להישאר בתוך תחושת אי-נוחות, גם כשאנחנו רוצים להגיע לסגירת מעגל ולתשובה ברורה. יש אנשים שמסוגלים לשאת את זה יותר מאחרים, אבל אנחנו לא יכולים לשאת עמימות בלי סוף. זה פשוט קשה מדי.