רציתי להיות שם לצידם

חביב ביטון, דצמבר 2024

אני חביב, בן 24. עכשיו בת"א. במקור מדימונה. לאחרונה התחלתי קורס של לימודי תוכנה ללוחמים משוחררים. אני קצין בשריון. עשיתי מילואים ישר אחרי קבע, כך ששירתתי ברצף עכשיו 5 שנים. לפני המלחמה הייתי מפקד מחלקה בגדוד 77. באוגוסט 2023 סיימתי את התפקיד עם הגדוד ועברתי לפקד על טירונים, עד שהצטרפתי בעצמי ללחימה בעזה.

גדוד 77

ב-7 באוקטובר גדוד 77 היה הגדוד היחיד שתפס את קו הטנקים לאורך הגבול עם עזה. כל סיפור שקשור לטנקים באותו היום – מהטנק הבוער שכולם ראו ועד הטנק הבודד שהציל אנשים במסיבה ברעים – זה אנשים שאני מכיר ברמה האישית. כל החברים שלי מהגדוד, כל האנשים שהכרתי, היו בקרבות קשים, ואו שיש להם סיפור גבורה מטורף או שהם חטופים או הרוגים. ב-7 באוקטובר לבד הגדוד איבד מעל 20 איש – 20 אנשים שהכרתי אישית, שראיתי כל יום בגדוד, חלקם חברים ממש קרובים. ובין החטופים יש את עומר נאוטרה, נמרוד כהן, מתן אנגרסט – שעדיין נמצאים בשבי. [מאז כתיבת מילים אלה צה"ל הודיע שעומר נאוטרה נהרג ב-7 באוקטובר, וגופתו מוחזקת בעזה]

האירועים של אותו יום קשים לעיכול עד היום. אף אחד לא חשב שתרחיש כזה יכול לקרות. כשנפלו לוחמים תוך הלחימה עצמה בעזה, זה היה מאוד קשה אבל ידענו איפה אנחנו נמצאים, שאנחנו במלחמה, שכולנו מסכנים את החיים שלנו. אבל באותו היום חווינו גם אובדן שלא חשבנו שיכול לקרות. המש"קית ת"ש של הפלוגה, נעמה בוני, נפלה ב-7 באוקטובר. היא לא לוחמת, זה לא אמור לקרות. היא פשוט הייתה בשמירה בש"ג בזמן המתקפה על מוצב יפתח. זה משהו שאתה לא יודע איך לעכל. אז אני חושב שכל אחד שתדברי איתו מגדוד 77 זו ממש אבן בלב, התאריך הזה.

חלק מהקושי עבורי הוא על זה שבדיוק עזבתי את הגדוד והייתי רחוק. רציתי להיות שם לצידם בקרב ולהגן על המדינה. אחרי מה שעבר ב-7 באוקטובר, גדוד 77 היה הגדוד הראשון להיכנס לעזה ואחד המובילים בתוך הלחימה. אחרי 4 שנים של הכשרות וקצונה – שם רציתי להיות. בהתחלה ניסיתי לחזור לגדוד אבל מהר מאוד הבנתי שיש לי אחריות להישאר מאחור ולהכשיר את הטירונים.

הכשרת טירונים למלחמה

מהר מאוד אחרי שפרצה המלחמה הבנו שזה לא ייגמר כמו צוק איתן תוך 40 ומשהו יום, ושהטירונים האלה עוד יצאו להילחם במלחמה הזו. לא ידענו אם זה יהיה בעזה או בלבנון אבל ידענו שהטירונים האלה הולכים להילחם.

הם עברו הכשרה קצרה, אינטנסיבית ומאוד ממוקדת. הדיבור עם הטירונים היה מאוד ברור, לא הסתרנו דבר, אמרנו את הדברים כמו שהם. הסברנו את הסיכונים ואת האחריות המוטלת עליהם. אני אמרתי להם: "יש לכם אחריות אישית, אתם מרגישים שיש משהו שאתם לא יודעים לעשות? לא יהיה לכם זמן ללמוד את זה אח"כ. עכשיו זה הזמן להכין את עצמכם – נפשית, מקצועית, גופנית – כי בעוד חצי שנה אתם יוצאים למלחמה. יש טירונים שלא שרדו את הלחץ הזה ולא נשארו. לא כל אחד שמתגייס לקרבי אמר לעצמו "מחר אני הולך לסכן את החיים שלי".

מאוחר יותר, כשהצטרפתי בעצמי ללחימה, ופגשתי את הטירונים שהיו תחתיי ממש בשטח, זה היה מאוד מרגש. היה קשה לא להיות עם גדוד 77, שהרגיש לי כמו הבית והמקום הכי משמעותי להיות בו, אבל לראות את הטירונים שהכשרתי נלחמים בזמן אמת, עשה לי איזו סגירת מעגל. תחושה שעשיתי משהו באמת משמעותי בזמן המלחמה, שהייתי חשוב והייתי במקום בו צריכים אותי. כל פעם שפגשתי טירון הייתי מצטלם איתו ושולח אח"כ לסגל, שגם ירגישו את הגאווה הזו. אלה חיילים שלפני שנייה היו בכיתה י"ב – הנה הם מגנים על המדינה.

להחזיר את החטופים הביתה

בערך שישה חודשים לתוך המלחמה, אחרי שסיימתי שני מחזורי הכשרה, הצטרפתי  ללחימה של חטיבה 7 בעזה. הייתי שם בערך 4 חודשים. זה היה מאתגר מאוד, והיו פעמים שלא הייתי בטוח מה אנחנו עושים שם. אבל חלק מהרגעים הכי משמעותיים עבורי היו פעולות חילוץ החטופים. משימה שזכורה במיוחד הייתה חילוץ גופותיהם של שלושה שבויים ממנהרה בג'באליה. זה היה מאוד קשה. בשלב הזה כבר היינו מעל חצי שנה לתוך המלחמה, וגופות השבויים היו במצב קשה מאוד. המטרה שלנו הייתה לחלץ אותן תוך שמירה על כבודם. אנחנו תמיד מקיימים טקס קטן ליד הפיר במקום בו נמצאו, ואומרים קדיש, וזה רגע מאוד מרגש. היה פחד שיהיו חטופים שלעולם לא נדע מה קרה איתם. אז מצד אחד זה אירוע קשה אבל מצד שני יש איזו הקלה בלב, בידיעה שהמשפחות שלהם לפחות יודעת מה עלה בגורלם.

השחיקה של מלחמה היא גדולה ואירוע כמו חילוץ חטופים זה מה שנותן לך את הכוח להמשיך. גם אם היית הכי בורג קטן באירוע, זה גרם לך להרגיש כל כך משמעותי. כי בסוף, אני חושב שכולם הרגישו שזו הייתה המשימה שלנו — להחזיר את החטופים הביתה.

פינוי פצועים

אחד המוקדים המרכזיים שבהם הייתי במסגרת התפקיד שלי הוא אירועי פינוי הפצועים. הייתי שותף להמון פינויי פצועים וזו אחת החוויות החזקות שלי מהלחימה. זה גם משהו שממש נשאר איתי. אלה חוויות לא פשוטות, אבל הרגשתי מאוד משמעותי בתוך העשייה הזאת. בלחימה, במיוחד אחרי חודשים בשטח, לא תמיד אתה רואה את המטרה מולך, את האויב בעיניים. הרבה מהזמן היינו מטהרים שטחים ומחפשים פירים ומנהרות והזמן היה עובר בלי שאתה תמיד רואה את המטרה מול העיניים. אבל אני חושב שפינוי הפצועים החזיק אותי ונתן לי משמעות כל יום, כי ידעתי לגמרי מה אני עושה והבנתי את החשיבות של לפנות את הפצועים האלה הכי מהר והכי נכון שאפשר, ולנסות להציל להם את החיים. בלי קשר למטרות המלחמה, אני חושב שזה משהו אבסולוטי שאפשר להסכים עליו שהוא חשוב ומשמעותי, וזה החזיק אותי הרבה. אבל פינוי פצועים זה גם משימה נוראית. צריך להפשיט אותם לגמרי כדי לזהות את כל הפציעות, אז אנשים ערומים, מלוכלכים, פצועים. זה אירוע מטלטל, בלשון המעטה. וגם, צריך להגיד, לראות פציעות… זה לא משהו ששוכחים בקלות. צריך לנתק את הרגש מהפעולה המאוד מכנית הזאת: אתה צריך לעבוד מהר ומסודר ולעשות מה שאפשר. יש מצבים בהם פצוע מת מהפצעים שלו ואתה צריך להמשיך את שאר הפינוי, להזיז אותו הצידה ולטפל בפצועים האחרים. כשאני חושב על זה, בדיעבד, זה בלתי נתפס, היכולת הזאת לפעול באופן כל כך רובוטי. אחרי ארבעה חודשים, זה נהיה לי יותר מדי. המשקל של החוויות האלה נשאר איתי, ובדיעבד אני יודע להגיד שזה מה שדוחה את החזרה שלי כרגע לשירות מילואים.

אני יודע עכשיו להגיד שזה יותר מדי

התגייסתי ויצאתי לפיקוד וקצונה עם הראייה שזה הדבר הנכון והחשוב לעשות ומתוך מקום מאוד ציוני. ולכן היה לי מאוד מאוד חשוב להיות במלחמה ולא להשתחרר לפני שאני לוקח בה חלק פעיל. בדיעבד אני יודע להגיד שהתפקיד הזה של פינוי פצועים היה מאוד מאוד קשה. אבל באותו זמן אמרתי לעצמי, אני עושה את הדבר הכי משמעותי שיש ולדאוג שהפצועים יקבלו כמה שיותר מהר את הטיפול הרפואי הכי טוב זה אפילו יותר חשוב מלהיות בחזית. בדיעבד אני יודע להגיד: זה תפקיד נורא. זה אחד הקשוחים. אני לא יודע אם הייתי רוצה לעשות את זה עוד פעם.

לקח לי הרבה זמן אחרי זה להבין שזה הרבה מאוד לחוות בתור מישהו בן 24 ובתור בן אדם באופן כללי. ולקח לי הרבה זמן להודות שאני צריך לדבר על זה עם מישהו מקצועי.

בסוף הייתי רק ארבעה חודשים בשטח, זה כלום במונחים של המלחמה הזאת. לא הייתי בקו הראשון, לא ירו עלי באופן יומי שריקות ליד האוזניים, אבל החיים שלי ניצלו בעזה כמה פעמים, וצריך לדבר על זה. זו הבנה שהיה קשה להגיע אליה אבל אני יודע עכשיו להגיד שזה הרבה יותר מדי, יותר ממה שכל אחד בגילי אמור לחוות.

אני כרגע במקום שכואב לי להגיד אותו, במיוחד בתור קצין, עכשיו קשה לי לשים מדים. ממש קשה לי אפילו לראות טנק. אני צריך את ההפסקה הזאת לפני שאוכל לחזור לשרת. בהתחלה עוד אמרתי לעצמי, כשיהיה את לבנון – אני אבוא. ואז הגיע לבנון. ועדיין לא הצלחתי.

אני עכשיו במקום יותר שלם עם עצמי. זה לקח זמן, כי זה באיזשהו מקום לשים את עצמך לפני המדינה, לפני הצבא, לפני מה שאתה מרגיש שנכון לעשות, וזה קשה. בטח אחרי שהיית קצין.

כשאני מדבר על הדברים האלה הדבר אני הכי לא רוצה שירחמו עלי, כי אני לא מסכן. אני לא משתף כדי שיגידו עלי "תראו מה עבר עליו." ממש לא. אני בסדר. אבל הלוואי שכל מי שהיה שם ילך לדבר על הדברים. אפילו שיחה אחת היא מאוד משמעותית, רק להגיד את הדברים בקול רם.

להתחיל להתמודד עם השכול

עד שלא דיברתי עם מישהו לא קלטתי כמה אנשים אני מכיר שנפלו. לקח לי מעל שנה להתמודד עם השכול, ללכת לבתי עלמין, לאזכרות. היה לי חייל שנפל בנחל עוז ב-7 באוקטובר. חייל שהייתי מ"מ שלו כמעט שנה, שהיה מאוד קרוב אלי – הוא היה אצלי בבית ואני אצלו. הייתי מדבר עם אמא שלו, אבל רק אחרי שנה הצלחתי להרים לה טלפון. התחלתי לבכות לה בטלפון ולהגיד לה כמה אני מצטער שלא דיברתי איתה שנה. היא אמרה לי "שאלתי את עצמי איפה אתה אבל אני באמת מקבלת את זה, כל אחד לוקח את זה בזמן שלו".

רק אחרי שדיברתי עם מישהו הבנתי שאני חייב לעשות עם זה משהו, שאני לא יכול להמשיך להדחיק את השכול. זה הדבר שאני עכשיו מתמודד איתו: להפסיק להדחיק את השכול, ללכת לבתי עלמין ולאזכרות, ליצור קשר עם המשפחות – גם כשזה קשה. זה עדיין מרגיש מוזר, להגיד "הכרתי אותו, הוא היה קרוב אלי".